יורה דעה סימן א – שויא אנפשיה – גדריו – האם יתכן שבהמה תהיה שחוטה לאדם אחד ונבילה לאדם אחר?

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סה עמוד א

האומר לאשה קדשתיך, והיא אומרת לא קדשתני – הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו.

רש"י מסכת קידושין דף סה עמוד א

הוא אסור בקרובותיה – דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו.

שו"ת הרשב"א חלק ג סימן רנג

עוד שאלת הטבח ששחט לעכו"ם הקצב עשרה בהמות ובא ישראל לקנות מאחת מהן ואמר לו הטבח לא תקח ממנה כי לא שחטתיה אני והיו שם עדים ואמרו בפנינו שחטת אותה, ויש מתירין ויש אוסרין ואומר שהוא נאמן יותר ממאה עדים. ושאלתם מה אני בזה,

תשובה צללת במים אדירים בזה והבאת כמה ראיות ואמרת שהוא נאמן במיגו דאי בעי אמר טרפה מצאתיה ונחתכה הסירכא או בסכין פגומה שחטתי, ומה שאמר לא שחטתי אותה עילה מצא כדי שלא יקניט את העכו"ם. וכן כתבת כמה דברים כיוצא בזה ואמרת שמקצת חכמי הדור אמרו שאינו נאמן במיגו דקי"ל מיגו במקום עדים לא אמרי' גם אני דעתי כחכמי הדור ואלו באתי לדון על כל ראיה וראיה שכתב יארך הענין יתר מדאי…ומיהו לדידיה אסירא דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא דומה למה שאמרו קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן א סעיף יב

השוחט בפני עדים בהמה לעובד כוכבים, וכשבא ישראל לקנות ממנה, אמר: לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה, אינו נאמן. ומיהו לדידיה אסורה, דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. (וע"ל סי' קכ"ז מדין עד אחד נאמן באיסורין).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן א סעיף יב

אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה, נאמן בענין שיכול לתקן דבריו דאפשר ששהה או דרס שכל שנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה כן הוא בתשובת הרשב"א.

שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סימן פה

ואמינא לה מההיא דפרק שבועת הדיינין דאמרינן דמי שאמר לא לויתי ובאו עדים ואומרים שלוה ופרע אפילו הכי חייב לפרוע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונדון דידן נראה דדמיא לההיא דהתם אף אף על גב דהעדים מכחישין אותו ואומרים שפרע אפילו הכי הוא נאמן על עצמו שאמר שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אף הכא נמי אף על גב דעדים מכחישים אותה ואומרים שלא נתקדשה בפניהם היא נאמנת על עצמה לומר שנתקדשה בפניהם

בית הילל על שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן א סעיף יב

וקשה דהא אמרינן בחו"מ סימן ע"ט סעיף א', וז"ל טענו מנה הלויתיך וכפר בבית דין ואמר לא היו דברים מעולם ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו [וכו']. שהרי הוחזק כפרן, דכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי ונאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ומה שאמר לא לוה הרי הוכחש, עכ"ל. אם כן משמע בהדיא דהוא נאמן יותר ממאה עדים, ולמה לא נאמר גם כאן שהוא יהיה נאמן כשאומר שלא שחט, יותר ממאה עדים. ובפרט כאן גבי שחיטה, הלא ידוע דכל ספק בשחיטה אזלינן לחומרא משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ויש לישב דהתם שאני משום דמלוה עומד כנגדו ואומר שלוה לא פרע, ומכחיש גם כן הלוה, ואם כן יש כאן הלוה ומלוה שאומרים כאחד שלא פרע, ולכן הוא נאמן יותר ממאה עדים. אבל כאן גבי שחיטה אין שום אדם בעולם שיאמר שלא שחט אלא הוא בלבד, ולכן נאמנים העדים יותר מהשוחט,

שו"ת מהרשד"ם חלק אבן העזר סימן ט

ופתהו ראובן לקדש את בתו הקטנה ואחר עבור ב' ימים שקדשה נתחרט הנער ההוא ממה שעשה ונתקוטטו קרובי הנער עם ראובן הנז' על שפתה הנער לקדש את בתו בלתי רשותם ובאו לפני ב"ד וטען ראובן הנז' שהנער הוא בן י"ג שנים וכי קדושיו קדושין וקרובי הנער טענו שאינו אלא בן י"א שנים ושאין ממשות בקדושיו עד שנמנו וגמרו הב"ד ההוא להכריז בגזירת חרם בכל הבתי הכנסיות על כל בר ישראל שיודע עדות או רמז עדות שהנער הוא מי"ג שלמי' שיבא ויעיד לפני ב"ד ואחד מהנמצאי' שמה היה מוחה על ההכרזה ההיא באומרו שיותר טוב להכריז בסתם על כל מי דיודע בבירור בן כמה שנים הוא הנער שיבא ויעיד כי בזה האופן ימצאו רבי' מאנשי הארץ מעידים בבירור שהנע' הוא קטן כדברי קרוביו והב"ד ההוא לא רצו להכריז ככה בהיות שעלה במחשבת' שאין לסמוך על המעידים שהנער ההוא קטן לבטל הקדושין כי אם על המעי' שהוא ן' י"ג וכן היה שהכריזו על כל מי שיודע בבירור שהנער ההוא ן' י"ג שנה שיבא ויעיד ובהיות ההכרזה דוקא על היודע שהוא בן י"ג המעידים היותו קטן לא באו להעיד… אח"כ מצאתי ראיתי תשו' הרשב"א אשר ממנה יש הוכחה גמורה שאפילו היכא דאיכא עדים היא אסורה אם לא מן הטעם שזכרתי והביאה בב"י בי"ד סי' ב' על פ' שראו עדים ששחט בהמה א' והוא אמר שלא שחטה כלל והשיב שלאחרי' מותר לאכול ממנה ולא לו מטעמא דכבר שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא הרי שאפילו במקום שיש עדים מכחישים אותו בפירוש אסורה לו הכא נמי הוא הדין.

כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יורה דעה סימן א

דבשלמא הכא בתשו' הרשב"א אוסר על עצמו מה שהוא מותר ויש יכולת בידו לעשות כן, כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' שהביא רב"י בטור זה סימן ר"ה, אבל בנדון הרשד"ם ז"ל שיש עדים שנער המקדש הוא קטן איך יכול הוא לעשותם קדושין מה שאינו.

פרי מגדים שפתי דעת על שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן א סעיף יב

ולא הבינותי דהטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והתורה האמינה לאב בעד בתו

שער המלך הלכות אישות פרק ט הלכה טז

ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שויה אנפשי' ח"ד וכההיא דטבח שכתב הרשב"א ז"ל אי מותר הטבח להאכילו לאחר או נימא דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול כיון דלגבי דידי' איסורא קא יהיב ליה והיה נר' להוכיח ממ"ש התו' ז"ל בסוף נדרים אמתני' דהאומרת טמאה אני לך וז"ל וא"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנ' הא שויתי' נפשה ח"ד כדאמרי' בקדושין היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' ותי' הר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה לו כו'…

ועיין בהרב מ"צ ח"א סי' ס"ה שנתן טעם לדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' עדים מכחישים אותו אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והיינו משום דחשיב כאלו אסרו על עצמו בנדר ואף על גב דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור ה"ד בשאוסרו עליו בדרך התפסה אבל אדם יכול לאסור על עצמו דרך קנס ולומר פתי פת כותי כו' יע"ש ומתוך דבריו נר' ודאי דמותר לטבח להאכילו לאחר

פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן א סעיף יב

והוא ז"ל תמה עליו דמדברי (תשובת הרשב"א) הביאה הב"י באה"ע סימן מ"ח במי שטוען שקידש את האשה מבואר דאף היכא דלא שייך טעמא דנדרי איסור אפילו הכי אמרינן שויא אנפשיה חד"א אפי' כנגד עדים ע"ש.

שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – אבן העזר סימן כג

ומה שרצה לחדש דמה דאמרינן שויתה נפשה ח"ד הוא מטעם נדר וקונם. הנה במחילה מכבודו ראיתיו מתוך פלפולו שהוא גבר בגוברין בחריפות ובקיאות גם בשכל צח וישר מה ראה לשטות זה ואם כי ראה הדבר בתשובת מהרי"ט וכי מהרי"ט אמרו הלא מביאו רק בלשון ואין לומר ודחאו, ובאמת בלי שום דחיה אין הדבר מתקבל ואיזה נדר ואיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהא אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מטעם נדר אלא ודאי כל זה שטות ומה דאמרינן שויה אנפשיה ח"ד הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו.