1. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה…

תניא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, בינוניים – יורדין לגיהנם [דף יז עמוד א] ומצפצפין ועולין, שנאמר והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו, ועליהם אמרה חנה: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. בית הלל אומרים: ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי, ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה: דלתי ולי יהושיע.

2. הלכות תשובה לרמב"ם פרק ג

הלכה א – כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני, וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו.

הלכה ב – אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך, וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם, ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב, ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.

השגת הראב"ד אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו. א"א לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים, ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו, ועיקר דבר זה ביבמות (נ').

3. חדושי הרשב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

הא דר' כרוספדאי דאמר של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ושל רשעים גמורין למיתה. יש לפרש דלאו מיתה וחיים ממש קאמר אלא טובות העולם ורעותיו קאמר. ואף על פי שיש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וצדיקים אובדין בצדקן, אותן רשעים אפשר שיש בידן קצת מצוות שמתן שכרן בעולם הזה ואוכלין אותן קרן ופירות בעולם הזה להאבידם לעתיד לבא כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ורשע שאמרו כאן שנחתם לרעות בעולם הזה בשאין בידו קצת מאותן מצוות הא יש בידו אף על פי שהוא רשע גמור כלומר שרובו עונות משלמין לו כנגדן בעולם הזה, וכמו שאמרו ג"כ בפ"ק דקידושין (ל"ט ב') מי שעונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שקיים את התורה כולה ולא חיסר ממנה אות אחת, וצדיקים גמורין שאמרו כאן בשאין בידן מאותן עבירות (שעושין) [שעונשין] בעולם הזה הא יש בידן קצת מאותן עבירות נפרעין מהן בעולם הזה, וכדאמרי' נמי התם בקידושין מי שזכיותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את התורה ולא שייר ממנה אות אחת. וא"נ יש לפרש דחיים ומיתה דקאמר בעולם הבא [וכן פירשו התוספות] קאמר אבל בעוה"ז יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אלא שאני תמה שהרי אפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע מרשעתו וא"כ מאי נחתמין לאלתר, ואפי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות. וגזר דין דיחיד אינו נקרע דקאמר היינו גזר דין בטובות העולם הזה ורעותיו קאמר הא בחיי העולם הבא הכל הולך אחר שעות סוף ימיו וברוך אל אמת היודע האמת.

4. חדושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

אמר ר' כרוספדאי. אר"י שלשה ספרים נפתחים בר"ה כו'. פי' ג' דינין הוזכרו באדם האחד הוא הנזכר כאן שהוא בראש השנה, והשני יום הדין הנזכר בברייתא שלפנינו ג' כתות ליום הדין והוא יום הדין שהוא זמן תחיית המתים הוא הנקרא יום הגדול והנורא ועליו אמר הכתוב כי הנה היום בא בוער כתנור, וזו היא ששנינו (סנהדרין ק"ח א') דור המבול אין להם חלק לעוה"ב אלא עומדין בדין והוא הנקרא עולם הבא ונקרא ג"כ לעתיד לבוא כדאיתא בריש מסכת ע"ז, והשלישי הוא ביום מיתתו של אדם כמו שאמרו בהגדה (תענית י"א א') בשעת מיתתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו' וכן במקומות הרבה, ואין ספק שג' דינין אלו כל אחד חלוק לעצמו, ולא הזכירו בשמועתנו דין זה השלישי של יום המיתה לפי שאותו הדין אינו כללי ולא בכתות אלא כל אחד ואחד נדון בזמנו כפי מה שהוא, אבל מדין יום הגדול למדנו שדין שלישי של יום המיתה הוא על זה הסדר, שאמרו בית הלל ג' כתות [כו'] והקב"ה רב חסד מטה כלפי חסד לבינונים, וכך הצעתן של דברים שיש עונות וזכיות שהדין נותן ליתן עליהם שכר או עונש בעוה"ז בגוף, ויש שדינן להיות נידונים לאחר המיתה בעולם הנשמות לנפש בגן עדן או בגיהנום, ויש שהדין נותן להיות נידון ביום הדין הגדול בגוף ובנפש, ויש שראוי לידון בכולם או במקצתן לטוב או לרע, ודינו של ראש השנה הוא בעניני העולם הזה בכל מה שראוי לבא באותה שנה בכלל או בפרט כפי מעשיהם מחיים טובים ושאר הנאות הגופניות או ממיתה וחיי צער או מיסורים וכיוצא בהן, ואין דנין בו מן הראוי לנפש בעולם הנשמות שאין גוזרין אלא דין שראוי ליגמר לאלתר, וזהו שאמרו בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו' לא הזכיר בכלל זה הדין אלא עניני העוה"ז, וכן הזכיר ר' יוחנן ג' ספרים נפתחים בר"ה וכו', ולא הזכיר כלל גן עדן וגיהנום כמו שהזכירו בברייתא, אלא חיים ומיתה שהם כלל לכל הטובות והרעות בעוה"ז, ויום המיתה הוא דין הנפש שדנין אותה כפי הראוי לה לבא לגן עדן או לגיהנום ובאיזה מדרגה מהם.. ויום הדין הגדול הוא על שכר הגמור או העונש הגמור שאין למעלה מהן הראויין לבא לגוף ולנפש ביחד שעליו נאמר ורבים מישיני [אדמת] עפר וכו'.

5. חדושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

ועכשיו קשה לנו מה שאמר ר' יוחנן, וכי כל הרשעים מתים ויש להם יסורים או כל הצדיקים חיים ויש להם הנאות, והלא הכתוב צווח (קהלת ז') יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו, וכתיב (קהלת ח') אשר יש צדיקים [אשר] מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ואמר חבקוק (פ"א) כי רשע מכתיר את הצדיק, ומשנה שלימה שנינו (אבות פ"ד מט"ו) אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים,

ובתירוץ קושיא זו כתב רבינו הרמב"ן[1] כי מה שאמר כאן צדיקים גמורים או רשעים גמורים לא צדיק ממש ורשע ממש אלא כל שזכה בדינו לטובה נקרא צדיק גמור כלומר צדיק בדין זה וכל שמתחייב בדינו נקרא רשע כלומר רשע בדינו כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ה) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע שפירושו צדיק בדינו ורשע בדינו, ופעמים שזה הזוכה בדין יהיה צדיק ממש וראוי לתת לו שכר גם כן בעוה"ז וכן הרשע שמתחייב רשע ממש וראוי להענישו כפי עונותיו אף בעוה"ז, או אפשר שהזוכה בדינו יהיה רשע גמור אלא שמטיבין לו בעוה"ז על מיעוט זכיות שבידו, והמתחייב בדין יהא צדיק באמת אלא שמריעין לו בעוה"ז לפי עבירות שעשה שראוי לקבל עונשן בעוה"ז, הכל לפי דינו של הקדוש ברוך הוא, וכשיהא יום המיתה ידין כל אחד בעולם הנשמות כפי הראוי לו, וכן ביום הדין בגוף ובנפש כפי הראוי לו, ואין דעתי נוחה בפירוש זה

6. שער הגמול לרמב"ן

וכך זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה, אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה נגעים ועוני ומיתת בנים וכיוצא בהן כולן כינו אותם חכמים בשם מיתה, וכינוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים.

7. חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

אבל יותר מסתבר שלא דבר כלל במערכות החיים הנתלים במערכות וכך פירושו שהצדיק נכתב לחיים שיהי' לו מן הש"י החיים וכן הרשע שיהי' לו מן הש"י [המיתה] ונכתב למיתה ואין הפירוש שיהי' מת בשנה זאת הרשע…וזה פירוש רשעים נכתבים למיתה, ולא אמר רשעים נכתבים שימותו, אלא ר"ל רשעים גמורים נכתבים למיתה פירושו, כי הרשעים נכתבים ונגמרים למיתה מן הש"י ופוסק לו גזר דין למיתה, ואין כאן קביעת יום וקביעת שעה באיזה זמן ימות, אלא שנגזר לו גזר דין שימות, והדין יוצא לפעל באיזה זמן אשר ראוי, וכן צדיקים גמורים נכתבים לחיים שפוסק גזר דין שלו לחיים מן הש"י שיתן לו חיים, ואם יש לו רוע מזלו או חולשה בעצמו, מ"מ הצדיק נכתב לחיים מן הש"י וכל שאפשר שיהיה מגין עליו, מגין עליו.

ואינו מדבר מן החיים מצד עצמו, וזה אמרם (ברכות י"ח א') הרשעים אפילו בחייהם נקראים מתים והצדיקים אפילו במיתתם נקראו חיים, [2]ור"ל כי עיקר החיים הם החיים שבאים מן הש"י שהוא יתברך נקרא מקור החיים וממנו הוא החיים כי אין ראוי שיהי' נקרא חי רק כאשר החיות שלו מן מקור חיים, וכמו שיקראו המים מים חיים כאשר הם באים מן מקור אחד כדכתיב (במדבר י"ט) מים חיים אל כלי והם מים שבאים מן באר שיש לו מקור נובע והש"י הוא שנקרא מקור חיים לפי שהוא נצחי והחיים שבאים ממנו הם נקראים חיים, לפיכך רשעים אף בחייהם נקראים מתים ואף אם יש להם חיים אין חיותם בא ממקור חיים למה הדבר דומה לבור שיש בו מים הרבה ואין לבור מקור הרי זה לא נקרא חיים אבל הצדיקים שחיים שלהם מן הש"י נקראו אפילו במיתתם חיים למה זה [דומה] למעיין שיש לו מקור רחוק נובע ובא דבר שהוא חוצץ אותו מן המקור ודבר זה אינו אלא לפי שעה שלא נסתלק מן המעיין הזה שם מים חיים, כי בהתגבר המקור על דבר החוצץ יסולק החוצץ, וההפסק הזה אינו אלא לפי שעה, ומ"מ נשאר על המעיין שם מעיין חיים כיון שיש לו מקור בעצמו, וכן הצדיקים אשר יש להם דביקות בו ית' שהוא מקור חיים אף במיתתם נקראו חיים, כי סוף סוף יש להם דביקות במקור החיים.

8. [3]עיון יעקב (על עין יעקב) ראש השנה פרק א – ארבעה ראשי שנים דף טז עמוד ב

באמת החקירה בזה הוא אך למותר ואין בידינו לא משלות רשעים ולא מיסורי הצדיקים ויש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו ואל אמונה ואין עול וכל משפטיו אמת וצדק כי כל דרכיו משפט כי לפעמים נתקצרו שנותיו של צדיק לטובתו שלא יהיה אצל הרעה או מהן בקדושיו לא יאמין או לכפרת הדור שהם הרשעים ושהוא יטול חלקם בג"ע או שהוא רק גלגול נשמה לתקן דבר מה והגיע קצו ומה שנכתב לאלתר לחיים לאו דוקא חיי העולם הזה אלא מה שהוא לטובתו כי צדיקים במיתתן קרויין חיים כי כל מה שהוא לטובתו נקרא חיים וכדכתיב בפ' נצבים נתתי לפניך את החיים ואת המות את הטוב ואת הרע וברשע הוא להיפך אף שמאריך ברעתו מ"מ בחייו קרוי מת כיון שהוא לרעתו להאבידו מן העולם הבא וכן לפעמים מסתלק מיד שלא ירע לאחרים ויהא חוטא ומחטיא ח"ו.

9. הרחב דבר ויקרא (פרשת אמור) פרק כג פסוק כד

מתחלה יש לדעת דתרי דיני נידונים בר"ה, א' כל אחד ואחד בפני עצמו על חיים ופרנסה, כדכתיב כי חק לישראל הוא (תהלים פא ה), וחק הוא מזוני וכאשר יבואר עוד במקרא ל"ד, ובזה הדין גם אוה"ע בכלל, כדאיתא בר"ה ד"ח אין לי אלא ישראל, אוה"ע מנין ת"ל משפט לאלהי יעקב, ב' דבימים אלו יש מלחמת שרי אוה"ע עם כלל ישראל, וכמו שנתבאר לעיל בפ' אחרי ט"ז פסוק ט"ז וכ"ט, והקב"ה בא לשכון כבוד בישראל וממליכים אותו בתפלת מלכיות זכרונות ושופרות ויבואר גם זה להלן מ"ג, ובזה אנו מנצחים את כח הדין על הכלל אם מעט אם הרבה. וענין שופר בר"ה כבר כ' הרמב"ם בהל' תשובה שבא לעורר לתשובה, וזה אינו אלא לענין כל יחיד בפ"ע שאין בזה ענין מלחמה, אבל לעסק הכלל עם שרי אומות העולם, לזה העיקר הוא תפלות מלכיות זכרונות ושופרות, והרי הם כלי זיין של ישראל כדאיתא בירושלמי ברכות פ"ה מאן דנחית לפני התיבה אומרים לו קום קרב, היינו ללמדנו שהוא מענין קרב ומלחמה, וביותר ביארנו בפ' ברכה בפסוק ברזל ונחשת מנעלך, אשר תפלות הרבים המה חרב ומבצר של ישראל, וכמו בשעת מלחמה כתיב והרעתם בחצוצרות וגו', דמשמעו תפלה גם כן, כמש"כ הרמב"ם ריש הל' תענית, והוכחנו הכי באותו מקרא ממקרא ביהושע, והחצוצרות באו לעורר התפלה כמו שמנהג להריע בשעת מלחמה, כך המצוה בר"ה. ומזה הטעם משונה מצות השופר ביחיד מאותה מצוה ברבים, דביחיד אין תקיעת שופר בתוך התפלה שאינו למלחמה אלא להתעורר לתשובה, משא"כ הצבור שהוא למלחמה, מעתה ביחיד אין נ"מ בין תקיעה לתרועה, שהרי אין קול שופר אלא לסימן להתעורר משינה, אבל בצבור השופר בא לעורר התפלה, ולזה מועיל ביחוד התרועה. אחר שכן יש לדעת שלא נשתוו צורך ישראל במדבר לצורך ישראל בא"י, דבמדבר הי' משה עומד בפרץ בשביל הכלל בכל שעה, ולא בא השופר אלא לעורר ישנים לכל אחד, וא"כ אינו אלא זכרון תרועה, שיהא נזכר למה הוא מצוה לתקוע, משא"כ פ' מוספין שנאמרה סמוך לבואם לא"י, ואחרי מות משה החל עניני הכלל, ה"ז נדרש ליום תרועה להעיר תפלת הצבור:

10. שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפב סעיף ט

אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם. ולהטעות לא חיישינן, כיון שמצויים בידם מחזורים. הגה: ונוהגין שכל אחד אומר לחבירו: לשנה טובה תכתב (טור).

11. מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפב סעיף ט

תכתב ותחתם. (מ"צ) וכן נכון שיחזיקו לצדיק שנחתם לאלתר לחיים…ובס' י"מ ח"ב מתה"מ פ"י כתב שגם צדיקים אין נחתמים אלא ביה"כ רק שנכתבי' בר"ה ע"ש:

12. באור הגר"א אורח חיים סימן תקפב סעיף ט

ונוהגין כו' תכתב. כי מש"ש שלשה ספרים כו' היינו לחיי ע"ה כמ"ש תוס' שם ודלא כהר"ן שכת' לעה"ז וצדיקים ורשעים בדינן דהא אמרינן ואדם נידון בר"ה וגזר דין כו' אלמא אין החתימה אלא ביה"כ ומתני' בכל אדם מיירי וכן מש"ש תבואה שאירע בה קרי כו' אדם כו'. החליט הגמ' בכל אדם אלא דחיי עה"ז שוין בכל אדם אלא דאע"פ שנכתב אם חוזר בעי"ת נקרע הגזר דין ונכתב ונחתם ביה"כ לטובה וזהו התועלת דאינו נחתם עד יה"כ וז"ש שב בנתיים כו' וזה שמבקשין בעי"ת וכתבנו כו' ליקרע גזר דין ויכתבנו לחיים ולכן אין לאומרו ותחתם אלא תכתב:

13. תשובות והנהגות כרך ב סימן רעג

שאלה: נוסח הברכה לחבירו בליל ראש השנה

ברמ"א ס"ס תקפ"ב שמברכין לשנה טובה תכתבו והגר"א בביאורו מסביר שיש בר"ה שני דינים על האדם, ראשית לחיי עולם הבא, ושנית נגזר עליו מה שיקרה לו בעוה"ז לשנה הבאה, ולענין חיי עולם הבא צדיקים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, אבל לענין שנה הבאה אפילו צדיקים רק נכתבין ולא נחתמין בר"ה, ולכן כיון שאומרים לשנה טובה תכתב, הכוונה בעולם הזה דשייך בזה טובה, ולכן יש לומר להגר"א זצ"ל בליל ר"ה לשנה טובה תכתב, שאפילו בצדיקים אין אלא כתיבה בר"ה, ואין לומר בליל ר"ה תכתב ותחתם, ומנהגנו לברך לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים ולשלום.

ונראה שגם להגר"א זצ"ל א"ש, שמתחיל לשנה טובה תכתב, והיינו לעניני עולם הזה, ומסיים ותחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים ולשלום, והאי חיים טובים ארוכים היינו לעולם שכולו טוב וארוך, והיינו עולם הבא שגם להגר"א גם החתימה מיד בר"ה אם זוכין לכך.

ובליקוטי הגר"א מסביר שלעולם הבא לצדיקים הכתיבה והחתימה בר"ה, וכן רשעים שהם למיתה ג"כ הכתיבה והחתימה בר"ה, ובינונים תלוי ועומד ונכתבין ונחתמין ביוה"כ, ומפרש בזה נוסח התפלה בג' ראשונות זכרנו לחיים או זוכר יצוריו לחיים דקאי (כעין תחיית המתים) לחיי עולם הבא, ולכן לא הזכיר חיים טובים דחיי עוה"ב ממילא הם טובים, אבל בסוף וכתוב לחיים טובים או חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה קאי בעולם הזה וא"ש.

ולא נתבאר מהו גדר הדין לחיי עולם הבא, ולמה לדון כל שנה על חיי עולם הבא שהם לעתיד, רק נראה שצורת הנשמה תלוי כפי מזונותיה דהיינו תורה ומצוות, או כפי שלכלך אותו בסם המות דהיינו עבירות, וכשם שדנין הגוף מה יקרה בשנה הבאה, כך דנין בר"ה את הנשמה כפי מעמדו בר"ה אם מגיע לו כעת תואר "חי" והיינו אם לעצמו יהיה כלי המסוגל לקבל שפע אלקי, או "מת" שהוא בעל מום ומת ואינו מסוגל לקבל השפע ותענוג שמיועד בעולם הנצחי לחיים לבד. ובשעה שדנין נשמת האדם שהוא כחי או מת, אין לתאר צער הנשמה אם מכריזים עליו שהוא בגדר מת.

וזהו הטעם שחז"ל קבעו בר"ה עיקר התפלות לרוחניות – דהיינו קבלת מלכותו ית"ש, לעורר שאין אנו כמתים כלל, שאין לך עונש וצער כמי שמכריזים עליו שהוא מת ושהוא בעולם הזה כבהמה, וחז"ל הרגישו בדבר, ותיקנו ברוח קדשם עיקר התפלות בר"ה לנשמה, להראות שעדיין אנו קשורים בלב ונפש לאלקינו ית"ש, שהוא מלכינו ומקבלים על עצמינו עול מלכותו ית"ש, וניצוץ אלקי נשאר בלב כל אחד ואחד כפי מדריגתו, וזהו שפירש הקדוש האריז"ל שאם פתאום מתחיל לבכות בר"ה סימן שאז דנין אותו, וכוונתו נראה לדין הנשמה שמתעורר אז לבכות ולקרוא לה לשוב כדי שיגיע לו תואר חיים, ולפעמים האדם מרגיש אז התעוררות לשוב לה' ולהתפלל בכוונה אליו. (וע"ע כמ"ש בארוכה בזה במועו"ז ח"ו סימן א', ובח"ח שם).

 

 

[1] וכן תירצו הרי"ד (חי לפני הרמבן) ותניא רבתי.

[2] וכעין זה כותב כאן החיד"א בספר פתח עיניים.

[3] ביוגרפיה – עיון יעקב

רבי יעקב בן יוסף ריישר נולד בשנת ה"א ת"ל (1670) בערך, בפראג, ולמד שם בצעירותו. הוא כיהן ברבנות בקהילות שונות: פראג, אנסבך (בווריה), ורמייזא (גרמניה) ומץ (צרפת). תשובותיו, שנדפסו בספרו שבות יעקב, זכו לתפוצה מרובה. הוא נפטר בשנת ה"א תצ"ג (1733)