הכנסה לספק סכנה לצורך הצלת אחרים/הרב עקיבא כהנא

1. ויקרא (פרשת קדושים) פרק יט פסוק טז

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'

2. ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רלז

שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבידה ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד, שנאמר [ויקרא י"ט, ט"ז] לא תעמוד על דם רעך. ואמרינן בסנהדרין [ע"ג ע"א] תניא, מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו שהוא חייב להצילו בנפשו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך.

3. מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רלז אות ב

ולדידי גוף דין הגמ' צ"ע כיון דהוא רק לאו ואינו עושה מעשה כלל בהעברת הלאו למה יתחייב להכניס עצמו בס' סכנה והלא וחי בהם כתיב ופ"נ דוחה הכל אפי' ס' פ"נ ואי משום פ"נ דאידך זה דוקא בעושה מעשה

4. תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ד

רבי אימי איתצד בסיפסיפה אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא אזל ופייסון ויהבוניה ליה אמר לון ואתון גבי סבון והוא מצלי עליכון אתון

ר' יוחנן אמר איקפח בעלי קנייה סליק לבית וועדא והוה ר"ש בן לקיש שאיל ליה והוא לא מגיב שאיל ליה והוא לא מגיב א"ל מהו הכין א"ל כל האיברים תלוין בלב והלב תלוי בכיס א"ל ומהו כן א"ל ומהו את כן א"ל איקפחת בעלי קנייה א"ל חמי לי זויתה נפיק מחוי ליה חמיתון מן רחוק ושרי מצלצל אמרין אין ר"י הוא יסב פלגא אמר לון חייכון כולה אנא נסיב ונסיב כולה דיקלוט חזירא מחוניה

5. בית יוסף חושן משפט סימן תכו

כתבו הגהות מיימונית (דפ' קושטא) עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע"כ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק: וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא

6. סמ"ע סימן תכו ס"ק ב

ובהגהות מיימוניות [פ"א מרוצח הט"ו דפוס קושטא] כתבו דבירושלמי [ראה סוף פ"ח דתרומות] מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה, והביאו הב"י [סעיף ב'], וכתב ז"ל, ונראה שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק, עכ"ל. גם זה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל, ובזה י"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן, משו"ה השמיטוהו גם כן:

7. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א

רבי יוחנן, האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה? – מבעי ליה לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך.

8. שו"ת חוות יאיר סימן קמו

וש"ס דידן ב"מ ד' ס"ב נמי הכי משמע דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי מש"כ בספק י"ל ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי וא"כ מחויב לכנוס לספק נפשו' אפילו בספק הצלה וצ"ע

9. שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן עט

בגוף הראיה נלע"ד עוד דהא דאמר אם ישתו שניהם ימותו היינו לפי השערתם ואומד דעתם, ומ"מ שייך שיזדמן שם אדם עם מים, או שיוכלו לחיות עד שיגיעו ליישוב, והוי רק ספק. וס"ל לבן פטורא דמוטב שישתו שניהם ויהיו בחיי ספק ממה שישתה הוא וחבירו קרוב יותר שימות, ור"ע ס"ל דחייך קודמין ואין חייב להכניס עצמו בספק סכנה ודו"ק… ולפי זה למה דקיי"ל כר"ע מחבירו (ועיין ברי"ף ורא"ש שם), א"כ לא ס"ל כהירושלמי.

10. שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרכז (אלף נב)

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש… תשובה זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות

11. שו"ת מנחת יצחק ליקוטי תשובות סימן קי

ובאגודת אזוב כתב על זה, דאולם צריך לשקול הענין היטב, אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו (ס"פ אלו מציאות בב"מ דל"ג ע"א) גבי שלך קודם לכל אדם, שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך

12. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א

גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין – תלמוד לומר והשבתו לו! – אי מהתם הוה אמינא: הני מילי – בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי – אימא לא, קא משמע לן.

13. ערוך לנר מסכת סנהדרין דף עג עמוד א

הא מהכא נפקא מהתם נפקא. ק"ק לפי מה שכתב הב"י בח"מ (סי' תכ"ו ס"א) בשם הירושלמי דאפילו בספק נפשות צריך להכניס את עצמו כדי להציל את חבירו א"כ מאי פריך הא ודאי צריך לזה לא תעמוד על דם רעך דמוהשבותו לו לא הוי ידעינן למימר הכי ולפי שיטת הפוסקים שהשמיטו דין זה א"ש די"ל דסברו דהש"ס דילן באמת פליג על הירושלמי אבל לדעת הב"י קשה… וי"ל דלהב"י מפרשינן פירוש הגמרא כמו שפירש הר"ן דמיתורא דל"ת דרשינן מיגר אגורי ולא ממשמעות ולכן שפיר מצרכינן לפי התירוץ והשבותו ובאמת הקושיא היה והשבותו ל"ל ורש"י דלא פירש הכי י"ל דסובר

14. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פ עמוד ב

מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם [ובהמת אחרים – בהמתם] קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים; השתא כביסה, אמר רבי יוסי יש בה צער.

15. גליוני הש"ס מסכת נדרים דף פ עמוד ב

כביסתן קודמת לחיי אחרים, נ"ב משמע דלר' יוסי אין חייב לסבול צער עבור פ"נ חבירו ולרבנן חייב וע' מג"א סי' קנ"ו סוף סק"ב דכ' מהך דשבת ל"ג ב' נשים דעתן קלות דילמא מצערי להו ומגלו לן דמשמע שמחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם ע"ש ולא הביא הך דכאן ע"ש בס' מנחת פתים שהעיר בזה אולם שם הוא שלא יהרג חבירו על ידו ע"י שיגלהו וזה וודאי אסור לכ"ע ואין לו עניין לכאן.

16. שו"ת מהרש"ם חלק ב סימן רי

הרי מבואר בנדרים (דף פ' ע"ב) כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת וכו' ולר"י כביסתן קודמת אפי' לחיי אחרים ובאה"ע סי' פ' סי"ב בשם רמב"ם דצער גופה קודם אפי' ספק סכנה לולד כמ"ש הב"ש סקט"ו.

17. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח

הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו.

18. אור שמח הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז

הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, ומכש"כ פקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח… הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים ב"ד להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית, כן נראה, ומוכח מזה דלא כהגמ"י בשם ירושלמי דתרומות (עיין שם פ"ח סוף ה"ד) שהובא בכסף משנה פרק א' (הי"ד) דחייב להכניס עצמו בספק סכנה, ומירושלמי גופיה אינו מוכח למעיין היטב בו:

19. שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמב

בשיחתו הנכבדה כתב בשם הרמב"ם כי בדבר הנוגע להצלת רבים אין משגיחין על הסכנה, אולי יודע כתר"ה את המקום שבו כתוב מבטא זה בספרי הרמב"ם, ייטיב נא להודיעני כי בעניי חדת היא לי. ויש לדון הרבה בכונת הדברים, אם נאמר שהיחיד מחויב להכנס בסכנה כדי להציל הרבים יהיה זה דבר מחודש מאד, כי לכאורה הכל מודים לדהתו"ס בן סו"מ ע"ד ב' ד"ה והא, דכ"ז שאינו עושה מעשה אפילו רוצים להשליכו על התינוק אמרינן להיפך מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי, ואם רוצים להשליכו על שנים או שלושה תינוקות משמע דה"נ דינא הכי הוא, וקצבה לאותן רבים לא ידענא, ואם נאמר כן גם להיפך אם יאמר המרא דוראי לשנים או שלשה קטלו לפלניא ואי לא אקטיל לכו, יהיה מותר משום הצלת רבים וזה ודאי א"א. והמשנה דתרומות פ"ח י"ב ודברי הירושלמי ע"ז ופלוגתת הרמב"ם והרמ"ך, המובאה בכס"מ פ"ה מיסוה"ת, כולם מוכיחים ע"ז שאפילו במקום הצלת רבים אין חיוב ליחיד להכנס בסכנה, שאפילו כשיהרגו כולם אסור למסור יחיד כ"א כשיחדוהו. ואפילו יחדוהו הרי לריש לקיש, דפסק הרמב"ם כותיה, הוא דוקא בחייב מיתה כשבע ב"ב, ואם היה חיוב על היחיד להציל את הרבים בסכנתו הרי היה מחויב להמצא להם, וממילא היו מותרים למוסרו (וערכם הפנימי של האנשים הוא סמוי מעין אדם, ויש אחד שקול כס' רבוא, ואם הוא אינו ראוי דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא שיהו שקולים כרבים). ולחלק בין ספק לודאי דוחק גדול הוא, דבפ' יוה"כ ילפינן ג"כ מוחי בהם ספק כודאי. ואם אינו מחויב במצות הצלת רבים במקום פקו"נ דידיה, גם במקום ספק אינו חייב.

20. שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לט

והמובן של רבים בדבריי איננו איזה מספר של יהודים, אלא הצלת כלל ישראל, והיינו שהישוב נחשב לכל קהל ישראל, והשמדת הישוב עלולה לגרור אחריה תנועת השמדה ח"ו לעם ישראל בכל העולם… והנה אני כבר הבאתי בקונטריסי הנ"ל שאני מסתמך על קודמי הגאון החסיד זצוק"ל, בשו"ת משפט כהן, אבל קיצרתי, וגם מסקנה זאת מבוססת על דבריו זצ"ל שם, תשובות קמ"ב, קמ"ד, ושם ישנן שתי מסקנות הללו: (א) שרוב האומה יש לו דין מלך, (ב) שלהצלת ישראל כולו, אף אם לא מדין מלחמה, חייבים להעמיד א"ע בסכנה בתורת הוראת שעה למיגדר מילתא… ותמהתי כשראיתי להגאון ר' מאיר שמחה ז"ל, באור שמח, הלכות רוצח פרק ז' הלכה ח' שהוא מסיק, שלאו דוקא בשביל הצלת יחיד אלא אפילו בשביל הצלת כלל ישראל, אין לו לאדם להכניס את עצמו בספק סכנה, וראייתו היא, מלשון הרמב"ם ז"ל שם, שהגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו כיואב בן צרויה וכו', ואם יצא התיר את עצמו למיתה. והוא מפרש שתוספת הדברים, ואם יצא וכו', שאינם במשנה, היא נותנת טעם לדבר, שכיון שגואל הדם מותר לו להרגו מחוץ לעיר מקלטו, אין לו לסכן את חייו. ואני תמה תמה אקרא, הלא כשכל ישראל צריכים לתשועתו הרי זו כבר מלחמת מצוה, ואיך יתכן שאין ביד המלך ובי"ד הגדול לכופו לצאת, ועצם הדבר קשה להבין, הלא אפילו אם אין זו אלא הצלת נפש מישראל, הרי לדעת הירושלמי [פ"ח דתרומות]… חייב אדם להעמיד א"ע בספק סכנה. והיתכן לאמר שכולם טעו בדבר משנה.