סוכות תשפ"ג

1. משנה מסכת סוכה פרק ה משנה א

החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו[1]:

משנה ב – במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וארבע סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל:

משנה ד – חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא מזרח הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו ר' יהודה אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו:

• צריך להבין למה קראו לשמחה על שם שאיב המים הרי בפשטות עיקר השמחה היא על ניסוך המים? חשבתי לומר שחז"ל רצו ללמד אותנו מסר שאם רוצים לקיים את המצוה בשמחה גדולה ואמיתית צריך להתכוונן למצוה לפני ואז אפשר להגיע לשמחה אמיתית גם במצוה עצמה.

 

2. חינוך מצוה תפח

משרשי המצוה לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותינו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו, והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי

3. תלמוד ירושלמי מסכת סוכה פרק ה

א"ר יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש על שם [שם יב ג] ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.

א"ר יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מ"ט [מלכים ב ג טו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. א"ר בנימין בר לוי והיה [דף כג עמוד א] כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים.

חשבתי עוד על מה שכתוב בזהר הקדוש  פרשת אמור שסוכה זה צילא דמהימנותא. ואולי זה גם קשר לשמחה. על פי מה שכותב האר"י אריז"ל הקדמת שער המצות – מועתק מתוך זוהר מתוק מדבש פרשת אחרי עמ' ג

"דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותה וכו' אלא יהיה שמח בעשותו אותה מצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול, כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב. וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית האחרון , יותר משאם היה השכר מזומן בפועל ממש, וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב פנימי, כך יזכה לאור עליון , ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש, ועניין זה נוהג בקיום המצות כולם, בין בשעה שעוסק בתורה שיהיה בחשק גדול נמרץ בהתלהבות עצום כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצא חן בעיניו, לקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה…"

כלומר רואים מהאר"י שהשמחה של יהודי ובפרט בקיום המצות תלויה באמונה בקב"ה ויותר מזה כותב האר"י שעלי ידי השמחה בהתמדה יוכל לקבל רוח הקודש! וחשבתי לומר שדווקא בזכות זה שאדם מקבל שפע של אמונה מהסוכה הוא מסוגל להיות בשמחה גדולה ולכן הוא מצווה על כך.  וחשבתי שזה גם מתקשר ל מה שכתוב תלמוד ירושלמי מסכת סוכה פרק ה הלכה א

א"ר יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש על שם [שם יב ג] ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. ורואים מכאן את מה שכותב האר"י שכדי לקבל רוה"ק צריך להיות בשמחה גדולה וזה העבודה שלנו בחג.  

4. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נ עמוד ב

גמרא. איתמר, רב יהודה ורב עינא. חד תני: שואבה, וחד תני: חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש – דכתיב ושאבתם מים בששון. ומאן דתני חשובה לא משתבש – דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית.

5. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א

תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה. איני? והאמר רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים – מלקין אותו וישן לאלתר! – אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי.

6. שפת אמת מסכת סוכה דף נ עמוד ב

בגמ' דאר"נ מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית, פי' רש"י דשיתין מששת ימי בראשית נבראו לקבל הנסכים וקשה דא"כ נסכי יין דכל השנה ג"כ חשובין בזה, ונראה לפרש כי מצות נסכי יין מיוחדת לבנ"י במקדש

אבל בסוכות שמקריבין ע' פרים נגד שבעים אומות יש ג"כ נסכי מים שידו פשוטה לקבל כל השבים ושופכין לבם לפניו כמים ובחסדו יתב' מקרב גם הרחוקים נמצא שהיא זמן תיקון לכלל הבריאה כמו שהי' בימי בראשית קודם שנבחרו בנ"י ויותר אין להאריך כאן.

7. חדושי הריטב"א מסכת סוכה דף נג עמוד א

והוי יודע שכל השמחה היתירה היתה בהלל ולהודות לה' על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו וגם כנגד העוה"ב הנתון לצדיקים ולפיכך לא היה אלא על ידי גדולים וחסידים שלא יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים, וזהו ששנינו חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור ואומרים דברי שירות ותשבחות, והלוים עונים בכנורות ובכל כלי שיר בלי מספר

8. רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב – טו

הלכה יב – אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר +ויקרא כ"ג+ ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

הלכה יג – והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

הלכה יד – מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.

הלכה טו – השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר +שמואל ב' ו'+ ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר +שמואל ב' ו'+ והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'. בריך רחמנא דסייען.

9. רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת סוכה דף נ עמוד ב

בגמ' – חד תני שואבה וחד תני חשובה. הגמרא מסיקה דשניהם לא משתבשים. ויש להבין למה קוראין לשמחה זו שמחה חשובה, מה מוסיפה מלת "חשובה" לשם הפשוט – שמחת בית השואבה. וניתן לבאר את הכינוי "חשובה" ע"פ מה שיש להעיר, שהרמב"ם מביא את הלכות שמחת בית השואבה בהל' לולב (פ"ח הלי"ב – ט"ו), ולא בהל' תמידין ומוספין. מזה מוכח שסובר שהשמחה היא בעיקר מצות החג ולא מצות מקדש, ויתכן שזוהי משמעות המלה "חשובה". השמחה חשובה משום שמצות יום טוב היא ואינה מצות מקדש בלבד השייכת דוקא לשאיבת נסכי המים. ומשום הכי הרמב"ם מביא כמקור לשמחת בית השואבה את הפסוק ושמחת לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, דפסוק זה מתייחס לחג, ולאו דוקא לשאיבת המים ולנסכים במקדש, ואינו מביא את הקרא של ושאבתם מים בששון.

א"נ י"ל משום שבתורה נמצאים שני פסוקים המצווים על שמחה בסוכות: א) "ושמחת בחגך"; ב) "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים", וכל אחד מלמד על קיומים אחרים בשמחת הרגל. מצות השמחה מושמחת בחגך מקיימים ע"י אכילת שלמים ובשר וע"י שתיית יין, עיין ברמב"ם (פ"ו מיו"ט הלי"ז). אמנם מצות השמחה של ושמחתם לפני ה' אלקיכם מקיימים דוקא ע"י שירות ותשבחות. ועוד דבר: מצות ושמחת בחגך מקיימים בכל אתר ואתר. מאידך, מצות ושמחתם לפני ד' אלקיכם מקיימים דוקא במקום בית המקדש. ועוד – כל אדם מישראל מקיים את המצוה של ושמחת בחגך, ולעומת זאת מצות ושמחתם מתקיימת דוקא ע"י גדולי חכמי ישראל, חסידים, זקנים ואנשי מעשה. ולאחרונה, מצות ושמחת בחגך מקיימים בין ביום ובין בלילה, אבל המצוה של ושמחתם לפני ה' אלקיכם מקיימים רק בלילה. (וקצת צ"ע מדוע דוקא בלילה ולא ביום א) לפי"ז יתכן שלשם כך נקראת שמחה זו שמחה חשובה כי בשמחה זו משתתפים דוקא אנשים חשובים – הגדולים ואנשי המעשה – החשובים שבישראל.

ומה שאמר ר"נ: מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית, ניתן לבארו ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ח מלולב הלט"ו): השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא כו' וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך, וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וכו'.

הרמב"ם כותב שבשמחת בית השואבה מופיעה העניוות של חשובי וגדולי ישראל. והנה בתורה כתוב: "נעשה אדם בצלמנו", וכתב רש"י (בראשית א' כ"ו) ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן וכו', עיין שם בפירושו. מדת הענוה – מקורה בדרכי ה' יתברך בששת ימי בראשית. בראשית היצירה השפיל הקדוש ברוך הוא כביכול את כבודו לברוא את האדם. גם חשובי העם השמחים בשמחת בית השואבה שמשפילים עצמם לשם שמים – הולכים בדרכי ה' – מששת ימי בראשית – בדרך הענוה של הקדוש ברוך הוא. זוהי כוונת ר"נ באמרו ששמחת בית השואבה מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית.

…וז"ל מעשה רב של רבינו מרן החסיד הגר"א זצוק"ל (רל"ג): הגאון ז"ל היה שמח מאד בחג הסוכות כו' ובשמחת תורה היה הולך לפני הס"ת שמח מאד ברוב עוז וחדוה וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת ומספק כף אל כף ומפזז ומכרכר בכל עז לפני הס"ת כו' וכשהוחזר הס"ת לאה"ק שוב לא היה שמח כ"כ רק כמו שאר יום טוב עכ"ל.

ואשר יראה לומר בביאור מנהג הגר"א שבשמחת תורה כשספר התורה בחוץ יש דין של שמחה לפני ד' ולפיכך שמח הגר"א זצ"ל בכל עוזו לפני הס"ת דהיינו לפני ד' – כדין שמחה יתרה בסוכות במקדש וכדוד לפני ארון הברית – וכשהוחזר הספר היתה חובת השמחה כמו בכל יום טוב להיות שמח וטוב לב אבל לא לשמח שמחה יתרה.

10. עמק ברכה שמחת בית השואבה סימן א

הרי מבואר דעת הרמב"ם דשמחת בית השואבה הוי מדאורייתא מקרא דושמחתם לפני ד' אלקיכם, דהוי מצות עשה מיוחדת לשמוח לפני ד' במקדש. ולכאורה צ"ע על הרמב"ם מכל הסוגיא הנ"ל, דמשמע דהוי משום ניסוך המים. וגם עיקר דבריו של הרמב"ם צ"ע, איפה הוא המקור לדבריו, הא לא נמצא בשום מקום בחז"ל זאת הדרשה לענין שמחה יתירה במקדש.

ונראה ביאור דבריו, דאין כוונתו כלל לומר דשמחת בית השואבה הוי חיוב מדאורייתא, דבאמת לא מצינו דרשה זאת על עשיית שמחה יתירה במקדש, אלא כוונתו למה דדרשינן בתו"כ פ' אמור, דלולב ניטל במקדש כל שבעה מקרא דושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים, והיינו בד' מינים, וסבר דחלוק בזה לולב במקדש כל ז' מלולב בגבולים ביום ראשון, דלולב בגבולים ביום ראשון הוי מצות נטילה גרידא, אבל לולב במקדש כל ז' עיקרו הוי מצות שמחה, לשמוח לפני ד' במקדש עם הד' מינים, כדכתיב: ושמחתם לפני ד', וע"כ, נהי דהמצוה היא לשמוח עם הד' מינים דוקא אבל שמחה גרידא בלי ד' מינים אין בזה מצוה, אבל מ"מ סוף סוף כיון דאיכא במקדש חיוב שמחה יתירה לשמוח עם הד' מינים, על יסוד מצוה זו הוא שתקנו חז"ל וסדרו את שמחת בית השואבה. וזהו שכתב הרמב"ם: בחג הסוכות "היתה" במקדש יום שמחה יתירה שנא' ושמחתם לפני ד' שבעת ימים, הרי שלא כתב הרמב"ם דאיכא חיוב בזה או מצוה, אלא "היתה" במקדש, והיינו שהיו מסדרין שמחה יתירה במקדש מפני מצות השמחה בד' מינים שבמקדש. זהו עיקר הטעם של שמחת בית השואבה לדעת הרמב"ם, ולא מפני ניסוך המים כדעת רש"י. אך מפני שהיו ממשיכין בזאת השמחה עד הבוקר והיו מסמיכין אותה עם מילוי וניסוך המים, כדתנן בהמשנה דלהלן, ע"כ היו קוראין אותה בשם בית השואבה, או חשובה, על שם מילוי וניסוך המים. וזהו דקאמר הגמ' דמאן דתני בית השואבה לא משתבש ומאן דתני בית חשובה נמי לא משתבש.

 

11. שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקכט הקדמה – סעיף ב

סעיף א

מצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה. ואל יצמצם בהוצאת יום טוב, וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. הגה: אסור לאכול ממנחה ולמעלה בעי"ט, כמו בשבת, שזהו מכלל הכבוד (רמב"ם פ"ו); מיהו אם עי"ט שבת, יכול לקיים סעודה שלישית ויאכל מעט פת לכבוד יום טוב. ומצוה ללוש פת בעי"ט לכבוד יום טוב (מהרי"ל הל' יום טוב), כמו בערב שבת, כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ב. וחייב לבצוע על שתי ככרות ולקבוע כל סעודה על היין. ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית. (ובי"ט מאחרין לבא לבית הכנסת וממהרין לצאת, משום שמחת יום טוב) (גמרא פ' הקורא עומד).

סעיף ב

חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו; וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים. (דין תענית בי"ט, כמו בשבת, וע"ל סי' רפ"ח).

12. משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקכט סעיף ב

(טו) חייב אדם להיות שמח וכו' – והוא מ"ע מן התורה דכתיב ושמחת בחגך ונוהגת גם בנשים [שע"ת בשם הש"א]:

(טז) במועד – עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות יום טוב דגם חוה"מ הוא בכלל מועד לענין שמחה אבל לענין כבוד ועונג אין חייב בחוה"מ דלא נאמר בהן מקרא קודש:

13. יסוד ושורש העבודה שער יא (האיתון) פרק יד

וכל מי שעושה זכר למקדש אשרי חלקו, כדאיתא בגמרא (סוכה מא, א) ע"פ ציון היא דורש אין לה (ירמיה ל, יז), מכלל דבעי דרישה. לכן יזדרז האדם בלילות אלו בשבחים ובזמירות אף ביחידי ויהא חלקי עמו, דהיינו יזמר השבחים של פיוטים דר"ה ויוה"כ: אתה הוא ה' אלהינו בשמים ובארץ, מלך עליון וכיוצא, גם מזמורי תהלים שהם שבחים נפלאים, היינו מזמורי של קבלת שבת ושבת ברכות וכיוצא, גם הה' בבות דאין כאלהינו, ואחר כל השבחים ראוי לומר הפסוק מי ימלל גבורות ה' וגו', ויגיל וישמח שמחה עצומה מאוד בגודל אלהותו ית"ש ויתעלה זכרו לעד. ודי בזה.

14. פלא יועץ – סוכה

כתבו גורי האר"י ז"ל שמי שיהא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה מובטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח אי לזאת לו בכח יגבר איש לשכח עצבו ורוגזו וכל דבר המצערו ולשמוח בכל יום שמחה חדשה שמחה של מצוה כמ"ש בזוה"ק בהתמיד במחשבות טהורות כדבר האמור ויותר מהמה יש ויש מקום לשמוח כאשר יתן אל לבו מה נעשה בשמים ממעל ע"י אשרי ילוד אשה שזכה לכך להיות בונה בשמים עליותיו מה אנוש כי תזכרנו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתעורר ויאמר בפה אי אפשר שלא לשמוח ויתן את קולו לשורר ולזמר התפילות וההלל ושירות ותשבחות בקול רנה ותודה המון חוגג וזכור יזכור כי בזמן שבית המקדש קיים צדיקים וחסידים היו מרבים בשמחה בית השואבה עד שאמרו מי שלא ראה

[1] פתח עינים שמחת הרגל מסכת סוכה דף נא עמוד ב

השמחה הגופנית כשמה כן היא דנאתה לגוף מתוך חומ"ר שבו קשור בכרעי עניני העולם הזה והשמחה הרוחניית בדיק בשמה הנאתה לרוח ונשמה והוא דבר ידוע ונרגש. והנה בשמחת בית השואבה שם נמצאו ושם היו כל גדרי השמחה שמחה גופנית כדרך השמחים אלי גיל ירקדו שם שורר"ו אנשים וכיוצא ושמחה רוחנית מהמצוה שמשם שואבים רוח הקדש והשראת שכינה ושפע רב והיא מצוה גדולה לכבד ה' אל מקום הקדש ונמצא שיש בזה שלימות כל שובע שמחות גופניות ורוחניות הנאת הנפש והנאת הגוף שמחת לב ונפש. הוא הדבר אשר דברו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו דבכגון זו שמחה של מצוה משיבת נפש והנפש לו תמלא צהלה ושמחה ושמחת הגוף להלל ולרקד הכל בחדא מחתא בל ימצא ואשר לא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו כוללת הכל בענין אחד: