העברת שוחט מתפקידו על ידי עד אחד/ יורה דעה סימן ב

שו"ת מהרי"ק סימן לג

על אשר שאלת ממני על דבר השוחט אשר העיד עליו עד א' ששחט שלא כהוגן, והוא מכחישו, אשיב לך הנלע"ד… לפי הנלע"ד אין לפסול אותו השוחט מעדותו של אותו העד שהרי דבר פשוט הוא שאין עד אחד נאמן היכא שהלה אין שותק אלא מכחישו… ואשר שאלת אם העד מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא או אם נדמהו להא דנטמאו טהורותיה כו' לע"ד נראה לי דלא דמי דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין או נטמאו הטהרות או נתפגלו הזבחים חל עליהם שם איסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשי' חתיכא דאיסורא, אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפילו אם יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי אותו העד מכל מקום אין מוחלט לפסול לפסלו עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו לעשות חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שווים חתיכא דאיסורא בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט

דרכי משה הקצר יורה דעה סימן ב

כתב מהרי"ק בתשובה שורש ל"ג עד אחד שהעיד על השוחט ששחט טריפה והוא מכחישו אינו נאמן עליו, ואפילו הוא עצמו מותר אחר כך לאכול משחיטתו שאפילו יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי העד מכל מקום לא הוחזק לפסול עולמית בשביל כך ומכל מקום הכל לפי מה שהוא אדם שאם אותו שוחט כבר נכשל ורגלים לדבר שאמת הדבר יש להעבירו

רמ"א הלכות שחיטה סימן ב סעיף ב

מי ששחט והוציא טריפה, פעם אחת, מתחת ידו, אם לא הוחזק בכך, מותר לאכול אחר כך משחיטתו. מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט, אם כבר נכשל ורגלים לדבר, מעבירין אותו (מהרי"ק שורש ל"ג).

ש"ך יורה דעה סימן ב ס"ק יא

ולענ"ד דברי מהרי"ק מראין להדיא להפך, וכן משמעות כל הפוסקים… אלא שמהרי"ק בא לתת טעם ולומר שבענין השאלה שעד א' מכחישו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא דלא דמי ליין נסך (ע"ל סי' א' ס"ק מ"א) דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה מה שאין כן הכא שיש תקנה כשיעשה תשובה ולכך העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא וע"ז כתב ג"כ דאם יש רגלים לדבר שנכשל כבר אפילו בעד אחד היה מעבירו אבל כשידוע לנו בודאי שהוציא טרפה מתחת ידו פשיטא שאסור לאכול משחיטתו עד שיעשה תשובה הראוי… וצ"ל דמ"ש הר"ב מי ששחט והוציא טרפה היינו שאין הדבר ברור שהוציא טרפה אלא שיש לחוש שהוציא טרפה כגון שהעיד עד אחד וכה"ג ודוחק וצ"ע

רמב"ם הלכות שחיטה פרק י הלכה יד

ואם יצאת טריפה מתחת ידו מנדין אותו ומעבירין אותו ואינו חוזר לכשרותו עד שילך למקום שאין מכירים אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף יח עמוד א

אמר רב הונא: האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם – משמתינן ליה, ורבא אמר: מעברינן ליה, ומכרזינן אבשריה דטרפה היא. ולא פליגי: כאן בשנמצאת סכינו יפה, כאן בשלא נמצאת סכינו יפה.

באור הגר"א יורה דעה סימן ב ס"ק ח

מי ששחט כו'. ממש"ש י"ח א' האי טבחא כו' ול"פ כאן כו' ומשמע דלא מעבירין אותו אלא משום שלא הראה לחכם כמו בנמצא יפה

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן יא

אשר שאל מעלתו בשתים ועלתה לו א' ע"ד השוחט אשר רבים מרננים עליו שהוציא כמה טריפות מת"י =מתחת ידו= ואינם רוצים להעיד בפני ב"ד אם מותרים המה בעצמם לאכול מבדיקתו מכאן ולהלן… יקבל תשובתו ראיתיו מתעורר בדברי מהרי"ק המובאים בהגה' ש"ע י"ד סימן ב' ובדברי הש"כ שם והנה שגה קצת בהבנת הש"כ שם ולהיות כי בלא"ה צווח בפר"ח כי כרוכי' על דברי מהרי"ק הללו לאמר כיון שהעד יודע שהוא רשע הרי נפסל לשחיטה עכ"פ ואיך יאכל משחיטתו מכאן ולהבא ומה בכך שיכול לעשות תשובה הלא לא עשה, עיינתי בלשון מהרי"ק בפנים והעליתי ארוכה בעזה"י ושוב אח"ז מצאתי קרוב מאוד לדברי בדברי שמ"ח סי' ב' ונהניתי מאוד… והענין הוא כך כי אשה שאמרה טמאה אני אם אינה נותנת אמתלא מוספקת לדבריה אנו מוחים לה להזדקק לבעלה משום דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא, אף ע"ג שכיון שהיא רוצה להזדקק לבעלה ש"מ שיודעת בנפשה שמתחלה אמרה שקר, בכל זאת לא יועיל זה משום דכבר שוי' נפשה חתיכה דאיסורא, והה"נ אי הי' ע"א =עד אחד= אומר שראה פלוני עע"ז =עובד עבודה זרה= שעי"ז הוא פסול לשחיטה אפילו ישחוט כהוגן משום שאיננו בר זביחה נהי דאנן לא נאמין לע"א והשוחט עומד בכשרותו מ"מ זה העד שראה עע"ז יודע בנפשו שאיננו בר זביחה וכל שחיטתו נבלה ובעדות זה ה"ל כאלו אמר כל מה שישחוט מעתה הוא נבלה, א"כ לגבי דידיה שוי' חתיכה דאיסור' ואם ירצה לאכול משחיטתו נמחה בידו משא"כ הכא שלא העיד עליו אלא שלא שחט כראוי' ובכל זאת עדיין אפשר שכל מה שישחוט אח"כ יהי' כראוי'… מ"מ הלא העד מאמין לעצמו כבי תרי וכשישאל לנו מהו שאאמין לשוחט הזה נאמר לו לא, אמנם אם לא באו לשאול ואוכלים משחיטתו אחר שלא קבלנו עדותם הם חוזרים בעצמם לאכול אין אנו אחראים למחות בהם כי לא הוציאו מפיהם שתאסור הבהמה שהוא שוחט היום רק אמרו שאין נאמן לעדות עוד, ולו יהיה כדבריהם אינו צריך רק מחשבה טובה לחזור בו ממעשיו ונהי שאלו הי' ב' עדים לא היינו מאמינים לו שחזר בו עד שילבש שחורים וכו' מ"מ השתא לדדהו סגי… הכא שלא בא שום עד לפני ב"ד להעיד ואני אומר המה בעצמם יודעים שאין ממש בעדותם ושלא יאמנו דבריהם כשיבואו על כור המבחן וראי' שהרי עוברי' על דברי עצמם ואוכלים ומה לנו למחות להם על דברי הבל ותעתועים שלהם בשגם שכפי הנראה הכל הוא בעניני בדיקה ולא בעניני שחיטה

שו"ת בית אפרים יורה דעה סימן ה

וראיתי בד"מ סי' קי"ט שכתב בשם הריב"ש סי' ק"ג דהא דמוכר דברים האסורים שאין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו כו' היינו שהוא מוחזק לכך או שמעשיו מוכיחין שעשה במזיד אבל אם הוציא טריפה מת"י ואינו מוחזק לכך לא מחמרינן כולי האי והכל לפי ראות עיני הדיין… ולענ"ד הוא תמוה שהרי הריב"ש כתב וכבר כתב הרשב"א שטבח שהוציא טריפ' אין לו התנצלו' לומר שוגג הייתי ומ"ש בסוף דבריו שיש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו כבר כתבתי שכוונתו לענין העונש שמתא או להלקותו יש לפטרו מטעם שאין כאן טריפות ברור, אבל מ"מ צריך הוא לתקנה שילך כו' לפי שמעשיו מוכיחין שמזיד היה ואין מועיל התנצלות שלו לומר שוגג הייתי ומה לי התנצלות שוגג או התנצלות טעות וכן מבואר בריב"ש דמשווי שוגגין למוטעין ע"ש וזיל בתר טעמא שכתב הרשב"א דא"כ כל אחד יאמר כן. ועכ"פ היכא שיצא טריפות מת"י ומעשיו מוכיחים שעשה במזיד ע"י שקרע הסרכות וכיוצא לית מאן דפליג מסלקין אותו עד שילך כו' ואף אם לא היה כאן רק ע"א מ"מ אפ"ת סליק העד כמי שאינו דע"א בהכחשה הוא מ"מ מעשיו יוכיחו

שו"ת גור אריה יהודא יורה דעה סימן סא

והנה התבוננתי על מקומו, ומשה אמת ותורתו אמת, דהנה הטעם והחילוק שיש בין פעם אחת למוחזק בכך היינו משום דבפעם אחת יש לתלות דבטעות או בשגיאה נעשה, מה שאין כן במוחזק בכך כמה פעמים דרגלים לדבר שעושה במזיד, ודבר זה מפורש להדיא ברמ"א סי' קי"ט סעיף י"ח בהג"ה וז"ל והא דצריך לילך למקום שאין מכירין אותו ולעשות תשובה היינו שעשה במזיד או מוחזק בכך, אבל אם נוכל לתלות שבטעות נעשה לו סגי בקבלות דברי חבירות ויעשה תשובה לפי ראות עיני הדיינים, ועיין לעיל סוף סי' ס"ד עכ"ל. הרי להדיא דבפעם אחת נוכל לתלות שבטעות נעשה, מה שאין כן במוחזק בכך דרגלים לדבר שעושה במזיד.

ולפ"ז בנידון דמהרי"ק דהשאלה היתה דהעד אחד העיד על אחד ששחט שלא כהוגן, וכוונתו שלא יאכלו הבהמה ששחט, וזה מכחיש ששחט כהוגן וכוונתו להאכיל הבהמה לרבים, ופוסק מהרי"ק דאין העד נאמן ומותר אח"כ לאכול מהבהמה, א"כ בזה שפיר אם היינו יודעים שהאמת כדברי העד, א"כ צריך לזה השוחט לקבל תשובה כראוי ללבוש שחורים, וכל זמן שלא עשה תשובה כראוי הוא פסול גמור, דבזה לא נוכל לומר כיון דהוא פעם אחת תלינן דבטעות נעשה, דמה בכך שנעשה הפסול בשחיטה בטעות מ"מ כיון שזה העד מזהירו עתה שלא יאכיל הבהמה לרבים והוא מכחישו ומאכיל טריפות, א"כ אין לך פושע ומזיד יותר מזה להאכיל הטריפות בכוונה גמורה. ולהכי שפיר הוצרך מהרי"ק לומר דהעד עצמו מותר לאכול משחיטתו להבא, ולא שייך שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא משום דאינו מוחזק ליפסל עולמית אף לפי דעתו של העד, משום דלכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה כראוי יחזור לכשרותו. אך דהרמ"א למד דין זה דבפעם אחת אין מעבירין במקום שנוכל לתלות שבטעות נעשה מסיומא מילתא דמהרי"ק, שכתב ואם הוא אותו שוחט אשר כבר נכשל בענין הבדיקה כאשר כתבת לי בשכבר אי לדידי הוי צייתי בני קהלתכם היו מעבירין אותו לגמרי…. שו"ת גור אריה יהודא יורה דעה סימן סא

הרמב"ם מיירי מטבח דבודק לעצמו ומוכר לאחרים דבעי שיהיה מוחזק בחזקת כשר ונאמן, וכן מבואר להדיא בדבריו בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ז', ולהכי שפיר אף ביצא טריפה מתחת ידו אף בפעם אחת אף דנוכל לתלות דבטעות נעשה, מ"מ כיון דספק איכא אזיל ליה החזקת כשרות, דהרי בעינן שיהא דוקא בחזקת כשרות והכא איתרע ליה חזקת כשרות, ולהכי שפיר מעבירין אותו ומחמירין עליו כיון דהוא טבח הבודק לעצמו ומוכר לאחרים חשוד הוא ביותר, אבל בשוחט ובודק בהמות של אחרים שפיר י"ל דמודה דבפעם אחת אין מחמירין עליו ואין מעבירין אותו דתלינן דבטעות נעשה.

ערוך השולחן יורה דעה סימן ד סעיף טו

כתב רבינו הרמ"א בסי' ב' סעי' ב' מי ששחט והוציא טרפה מתחת ידו פעם אחת אם לא הוחזק בכך מותר לאכול אח"כ משחיטתו מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו עכ"ל ביאור דבריו דוודאי אם ידענו שבמזיד הוציא טריפה פעם אחת מעבירין אותו עד שיעשה תשובה כראוי וכן אם ידענו בבירור ששוגג היה פשיטא שאין שום חשש עליו על להבא וכאן מיירי שלא ידענו אם היה שוגג או מזיד ומבואר לקמן סי' קי"ט שאינו נאמן לומר שוגג הייתי ע"ש וזהו דקמ"ל דאם לא הוחזק בכך ומעולם לא ראינו בו שיסור מדרך הוראה מותר לאכול אח"כ משחיטתו ומאמינים לו ששוגג היה אמנם אם פעם אחר ג"כ נכשל ויש רגלים לדבר שאינו חושש להשגיח היטב על כשרות מעבירין אותו [כנ"ל לפרש כוונתו ועי' ש"ך סקי"א והרמ"א לא מיירי כלל בעד אחד דזה נתבאר בס"ס א' ומדברי הגר"א מתבאר שמפרש דאפילו במזיד מותר לאכול משחיטתו ע"ש וצע"ג מסי' קי"ט וראייתו מדף י"ח מלא נמצאת סכינו יפה ע"ש תמיהני דאדרבא מוכח להיפך כדמוכח מרבינא שם ואין זה מפני כבוד החכם ואם כוונת הגר"א על שוגג יותר קשה מדרבינא וצ"ע