בס"ד, כג מרחשון תש"פ

 

דפי עזר ללימוד הלכות שבת

אורח חיים סימן שטז – צידה האסורה והמותרת בשבת, ושלא ישפשף הרוק

 

 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קז עמוד א

משנה. שמנה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן – חייב. (רש"י: דיש להן עור, כדמפרש בגמרא, והויא ליה חבורה שאינה חוזרת, והויא ליה תולדה דשוחט – לוי"ה, לשון אחר: כיון דיש להן עור – נצבע העור בדם הנצרר בו, דחייב משום צובע) ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן – פטור, הצדן לצורך – חייב, שלא לצורך – פטור. חיה ועוף שברשותו, הצדן – פטור, והחובל בהן – חייב.

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף עה עמוד א

תנו רבנן: הצד חלזון והפוצעו – אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר: פציעה – בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן – קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע. וליחייב נמי משום נטילת נשמה! אמר רבי יוחנן: שפצעו מת. רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות! – שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה – טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה.

והשוחטו. שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע, ושמואל אמר: משום נטילת נשמה. משום צובע אין, משום נטילת נשמה לא? אימא: אף משום צובע. אמר רב: מילתא דאמרי – אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי. צובע במאי ניחא ליה – ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה.

 

תוספות מסכת שבת דף עה עמוד א

כי היכי דליציל ציבעיה – קשה לר"י דמ"מ על נטילת הדם ליחייב משום נטילת נשמה ונראה כלשון אחר שפי' בקונט' בריש שמונה שרצים (לקמן קז.) דחובל בהן חייב משום דהוי תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב כי הדם הוא הנפש ולכך ח' שרצים שיש להם עור חייב בנצרר הדם אף על פי שלא יצא דכיון שנצרר סופו לצאת אלא שעתה העור מעכבו ושאר שרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב דכיון שלא יצא סופו לחזור דאם היה סופו לצאת היה יוצא מיד שאין העור מעכבו והשיב לו ר"ת דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפי'.

שוחט משום מאי מיחייב – לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי.

 

תלמוד ירושלמי שבת פרק ב הלכה ה

ר' יוסי בי ר' בון אמר איתפלגון ר' לעזר ורבי יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה. וחורנה מחליף.

 

תלמוד ירושלמי שבת פרק ז הלכה ב

השוחטו. רבי שמעון בן לקיש אמר לית כאן שחיטה. שחיטה תולדת חבורה היא ולמה לא תנינתה עמהון. אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון:

 

תלמוד ירושלמי שבת פרק ז הלכה ב

הצובעו. מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים. א"ר יוסה הדא אמר העושה חבורה ונצרר בה דם חייב. המאדם אודם בשפה חייב. המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום.

 

פירוש המשנה לרמב"ם שבת פי"ד מ"א

דע שאין החובל והוא העושה חבורה חייב אלא בשני תנאים. האחד שיחבול בבעל חי שיש לו עור ויצא הדם, או יצרר תחת העור כדרך שנעשה ממכת אבן וכיוצא בה. והתנאי השני שיתכון באותה החבלה שיקח מה שיפול מן הדם או הבשר להשתמש בו או לרפואה או להאכילו לבעל חי. אבל אם לא נתכון אלא להזיק לבעל חי ולצערו הרי הוא מקלקל, וכבר נתבאר לך כלל זה באמרו כל המקלקלין פטורין, וזה הוא ענין אמרם חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו ואז יהיה חייב, שהשורף איזה דבר ונתכון לקחת אפרו זהו מבעיר המנוי בכלל אבות מלאכות, והחובל ונתכון כמו שביארנו הוא תולדת דש שהרי הוא מבדילו מזולתו. ואמר כאן ששמונה מינים האמורים בתורה לענין טומאה והן החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת כולן יש להן עורות, ולפיכך החובל בהן כפי שביארנו חייב, אבל שאר כל השקצים והרמשים אין להן עור, ולפיכך החובל בהן פטור מפני שהוא מעלה ארוכה וחוזר. וכן ההורגן פטור אלא אם כן היה נולד מזכר ונקבה. וכבר נתבאר במלאכת הרפואה שהעור שנחבל אינו חוזר כמו שהיה לעולם, ולפיכך יהיה חייב החובל בכל מה שיש לו עור.

 

רמב"ם הלכות שבת פרק ח

ז] הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת.

ח] במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב. (השגת הראב"ד/ אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו. א"א כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת קה) וכ"ש חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה.)

ט] שמנה שרצים האמורים בתורה הן שיש להן עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך החובל בהן פטור, ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם אף על פי שלא יצא חייב.

 

מגיד משנה הלכות שבת פרק ח הלכה ט

ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או וכו'. בברייתא שם אי זו היא חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אף על פי שלא יצא. מדברי רבינו נראה ששאר שקצים ורמשים אפי' הוציא מהן דם פטור אבל בפרק א"ט גבי ריאה שהאדימה אמרו בגמרא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם. ופירש"י ז"ל ושאר המפרשים שאינו חייב בחבלתן בצרירת הדם עד שיצא. אבל אם הוציא דם חייב. וכתב רש"י ז"ל הך מתני' לא ידענא היכא מיתניא. וכבר הקשו מזה לרבינו ז"ל ואפשר שהוא סבור דההיא ברייתא אתיא דלא כהלכתא לפי ששנינו במשנה החובל בהם פטור סתם ולא חלקו בין יצא מהן דם ללא יצא. ואף לדברי רש"י ז"ל שפירש שחיוב החבלה משום צובע צריכין אנו לומר כן. ומכל מקום אין זה משמעות הסוגיא ודברי רבינו צ"ע:

 

 

שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו – קונ' משיבת נפש פרק יד

אבל נלמד מהדברים האמורים בגזירה שוה לענין עשיית זריקות בשבת לחולים, שזה דבר המצוי מאד בבתי חולים שהרופאים מצוים לעשות זריקות בשבת גם לחולים שאין בהם סכנה ועושים זאת ע"י רופא או אחות יהודים. ולכאורה יש לאסור זה, אבל לפי הנלמד מדברי התשובה מאהבה יש לומר דהזריקות הרגילות שמסדרים רק מתחת לעור ולא לתוך הוריד הר"ז מותר לסדר לחולים שנפלו למשכב או שיש להם מיחוש שמצטערים וחלו מזה כל גופן אף על פי שהולכים על רגליהם, כי כפי שאומרים הרופאים אין כאן פסיק רישא שיתהוה נצרר דם ע"י תחיבת המחט, ואצל היודע היטב לסדר זריקה לא מתהוה כמעט בשום פעם צרירות דם, וא"כ כמו שכותב התשובה מאהבה אין כאן מלאכה דאורייתא כלל דהוא דבר שאינו מתכוין וגם פריק רישא /פסיק רישא/ ליכא. [ואפי' כשיש נצרר הדם הו"ל ג"כ רק מדרבנן מפאת דהו"ל משאצל"ג ודבר שא"מ =שאינו מתכוין= וכנ"ל בדע"ת] ומותר איפוא לעשותן בשבת עבור חולה כנ"ל אף שאין בו כל סכנה ואפי' ע"י יהודי.

[וכו']

(יב) אבל הזריקות שעושים לתוך הוריד אין היתר לעשותם ע"י יהודי בשבת, אם לא בחולה שי"ב סכנה, דהו"ל בכה"ג חובל לרפואה, דבכדי לדעת אם המחט נכנסה אל המקום הנכון בוריד יש תמיד הכרח לשאוב משם אל תוך המזרק מקצת דם, אם לא כשהוריד גדול ובולט, וגם מקום הזריקה מתאדם תמיד בצרירות דם, ויעוין בשו"ע /או"ח/ סי' שט"ז סעי' ח' שנפסק שחייבים אף על פי שלא יצא דם אלא נצרר תחת העור עיין שם, וכמו"כ יעוין מ"ש בזה גם בשו"ת זכר יהוסף שם. וכן בביאור הלכה שם בד"ה והחובל עיין שם. [ולפלא לי על הגאב"ד מטשעבין שליט"א דבספרו שו"ת דובב משרים ח"ג סי' פ"ח דן אם יש עדיפות ביוה"כ להכניס מזון לחולה הזקוק לאכול דרך זריקה מלהאכילו, ולא מעיר מזה דאבל דרך זריקה יש גריעות מצד זה שגם חובל לרפואה, דהכנסת מזון לגוף באמצעות זריקה נעשה עפ"י רוב דרך הוריד דבאופן כזה המזון נספג ביותר בגוף].

אך אולי אעפ"כ אין חיוב דאורייתא גם בלתוך הוריד בהיות ואינו צריך לגוף צרירות הדם כי אם למה שעי"כ יכיר אם מכוון נתינת הזריקה אל תוך הוריד והו"ל איפוא כחופר גומא וא"צ אלא לעפרה. (ועיין עוד להלן בפט"ו אות י' מ"ש בזה).