עשיית דין עצמית
- הועלה על ידי: עקיבא כהנא
- האם נדרש קרדיט? לא
דף המקורות (PDF מוטמע)
תוכן דף המקורות
עשיית דין עצמית / חושן משפט סימן ד / עקיבא כהנא
חשוקי חמד מסכת ברכות דף ה עמוד ב
שאלה. בעל חנות ראה שהפועל שלו הכניס לכיסו חפצים (חולצות וסודרים) מהחנות. האם רשאי בעל החנות להטעותו ולנכות ממשכורתו כנגד מה שגנב?
חשוקי חמד מסכת גיטין דף יד עמוד א
שאלה. ראובן עשה עבודות שיפוצים באחד האולמות, כשגמר את כל העבודות, התחמק בעל האולם וסירב לשלם לו, ראובן פנה לבית הדין, והם פסקו את הסכום המדויק שבעל האולם חייב לשלם, אולם בעל האולם עדיין סירב לשלם, הלך ראובן והמתין ליד המשרד עד שאחד מבעלי השמחה סיים את שמחתו ובא לשלם את הסכום, אמר לו ראובן טוב מאד שבאת לשלם בזמן עבור האולם, שאל אותו בעל השמחה אתה הוא בעל האולם, אמר לו אני, שמעון בעל האולם, והתכוון לומר שאני ראובן, ושמעון הוא בעל האולם, ובעל השמחה פרע לו את כל חובו. ויש לשאול האם היה מותר לראובן לומר מילה הנשמעת לשתי פנים, כדי להוציא ממון המגיע לו?
תשובה. ראשית יש לדון אם היה מותר לראובן לקחת את המעות, שהרי כתב הרמ"א (חו"מ סימן ד ס"א) שי"א שלא אמרינן עביד איניש דינא לנפשיה, רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו. אולם נראה שהכא יכול לקחת את המעות משום שבעל השמחה נתחייב לו לראובן מכח שעבודא דרבי נתן, ו
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ד סעיף א
יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, ( אם לא יוכל להציל בענין אחר) (טור), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין; מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו.
וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, לא
- תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב
אתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה; היכא דאיכא פסידא – כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי – היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; ר"נ אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח.
- רא"ש מסכת בבא קמא פרק ג סימן ג
לא פליגי הני אמוראי בראובן שבא לגזול חפץ משמעון ועמד שמעון נגדו והכהו או שראה שמעון חפץ שלו ביד ראובן ובא שמעון לקחתו וראובן מיחה בו והכה שמעון לראובן עד שהניח לו את שלו. אי איכא פסידא כההוא עובדא דגרגותא דבי תרי דשמא יכלו המים ונתקלקל שדה. או אשה המצלת את בעלה כשאין יכולה להציל ע"י דבר אחר. עביד איניש דינא לנפשיה ופטור במה שחבל בחבירו אם לא היה יכול להציל את שלו אם לא שיכנו:
ובדבר דלית ליה פסידא אלא הצלת טורח שלא יצטרך להוציא ממונו בדין בהא פליגי. דרב יהודה סבר בשביל הצלת טורח אין לו רשות לחבל בו. ורב נחמן סבר כיון דדינא קא עביד ויכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו יש לו רשות להציל את שלו אפילו בהכאה אם אינו יכול להציל בענין אחר.
- מרדכי מסכת בבא קמא פרק המניח רמז ל
קיימא לן כרב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה פסק רבינו מאיר דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר מילי (*לא) שאין ידוע אם זה שלו אם לא לית ליה רשות אפילו הוה ליה פסידא לפי דברו דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה דכל אחד יאמר לחבירו ודאי דידי מגזל קגזלת לי ויכה אותו ויחטוף אותו ויאמר עבידנא דינא לנפשאי דודאי רב נחמן לא פליג אמתני' דפ' המקבל המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ועוד והא קרא כתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט וכן מצאתי בספר יראים דר"נ אמר למילתיה בגזלן שדבר שלו בעין ורוצים לגזול [*אותו] ממנו (*או) [*אם] הוציאה גזלן ולא נזקף דמי גזלתו במלוה וקרא דלא תבא אל ביתו לעבוט במלוה (*ובזוקף) [*או בנזקף] למלוה. וראיה מפ"ק דברכות [*דאמר] בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. והקשה ה"ר קלונימוס הלא מן הדין לקח דקיי"ל עביד איניש דינא לנפשיה וי"ל דהיינו דוקא אותו דבר עצמו שנלקח לו לאדם מותר לו ליקחנה בכל מקום שיכול להשיגו
- שו"ת מהרי"ק סימן קסא
אשר כתבת אלי אחי על אודות הריב אשר נפל בין ק"ק מבולוניי"א יצ"ו ובין הנכבד כמ"ר יואב עמנואל יצ"ו על דבר כלי הקדש אשר עשה אחיו כמ"ר שלמה נ"ע והזקקתני להשיב לך דעתי הקצרה לא יכולתי להשיב את פניך ואם כי חי נפשי רבו עלי טרדות אחרות אמרתי לפנות מהן לאהבך (א) ראשונה אשר כתב ידידי מה ראו הקהל על ככה כולי דלמעבד דינא לנפשייהו בדבר שאינו מבורר כו' עד אף על גב דקי"ל כר"נ כו' הא כתב המרדכי וז"ל פסק ר"מ ז"ל דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו וכו' דודאי ר"נ לא
אכן מתוך דבריך נראה דענין זה אתה מחשבו כעביד דינא לנפשי' ולפי דעתי אינו דהא לא מיקרי עביד דינ' לנפשי' אלא היכא שעושה מעשה כעין דיין לגבות ממון בשביל ממון אחר או להכות את חבירו או להפסידו עד שישלם הממון בכה"ג שייך למימר דינ' לנפשי' אבל בכה"ג לא מקרי אלא תופס בכולי תלמוד'. ולפי דבריך שאתה מחשיבו כעביד דינא לנפשי' נבהלתי שהרי רצית לומר דלא עביד דינא לנפשי' אפילו בממון שהוא בעין אלא דוקא היכא שידוע לנו שהוא שלו ולא כשאין ידוע לנו אלא ע"פ עצמו ואף על גב שטענותו /שטענתו/ על הממון עצמו ולכשתדקדק בדבר אי אפשר לומר כן
- ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ג סימן ה
וכתב מהרי"ק בשורש קס"א, דלא כתב ר"מ שיהיה דוקא חפץ המבורר שהוא שלו, אלא היכא דעביד דינא לנפשיה, כגון שעושה מעשה כעין דיין, לגבות ממון אחר בשביל זה הממון שיש לו עליו. או להכות חבירו, או להפסידו ממון, עד שיחזיר את שלו. זה נקרא דינא. וכי ה"ג מיירי כולי שמעתתא דריש המניח. שהנתבע נפסד על ידו, או בגופו. כי האי דשקל אפדנא דמרא. ומחייה כו'. או שנפסד בממונו, כשור שעלה ע"ג חבירו דלקמן (כ"ח ע"א). כעין זה נקרא דינא. אבל היכא שאין הלוה נפסד על ידו. לא שייך למימר בכה"ג עביד דינא. ולכן אפילו היכא דלא ברור לנו, רק שיש לו תביעה על גוף הממון, ותפס גוף הממון. אפילו לרב יודא נראה דמועיל, וזה נקרא תפיסה, ולא דינא. ולכן, אפילו כשאינה ידוע לנו, רק לו עצמו, מועיל תפיסה בגוף הממון שיש עליו התביעה, היכא דטוען טענת ברי, דהא כל ראיותיו שהביא מהר"ם ממתניתן דפרק המקבל לא מיירי בכי ה"ג שיש לו תביעה על הממון עצמו. אלא דוקא בהלואה קאמר. שאין לו תביעה על שום ממון שיהא בעין.
- תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צט עמוד ב
מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד – מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו.
גמ'. אמאי שלו לא הגיעו? לינקוט פזרא וליתיב! שמעת מינה: לא עביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום פסידא! אמר רב זביד משמיה דרבא: גזירה שמא יתן להן דרך עקלתון.
- פסקי רי"ד מסכת בבא בתרא (פרקים ו – י) – גמרא דף צט עמוד ב – מה זה מקום פסידא?
מתני'. מי שהיתה דרך הרבים כו'. אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב, פי' אם מפני שאינו יכול לתבוע את הרבים בבית דין, יעשה איהו דינא לנפשיה ולינקוט פיזרא וליתיב ומאן דעביר לימחייה, ש"מ לא עביד איניש דינא לנפשיה ואפי' במקום פסידא, נר' לי דלא גרסי' אפי' במקום פסידא, דמה פסידא יש כאן עד שילך לבית דין, לא יקרא פסידא אלא כעין ההיא גרגותא שאם ימתין ולא ישקה שדהו עד שילך לבית דין ייבש, והתם בריש פרק המניח את הכד אמרי' במקום פסידא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דלית ליה פסידא, ומקשה מהכא למאן דאמר לא עביד אפי' היכא דלית ליה פסידא, ש"מ דלית כאן פסידא כלל
- חדושי הר"ן מסכת בבא בתרא דף צט עמוד ב
ולי נר' דאפי' למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה ה"מ ליכנס לרשות חברו ולהוציא משם את שלו, א"נ בדבר שהיה של חברו ועכשו זכה בו, כגון דרך זו ישנה של רבים, דאפי' אי חליפיו חליפין למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה אינו יכול למנעה מהם כיון שעד עכשו שלהם היתה, אבל אי אין חליפיו חליפין אפי' אי לא עביד איניש דינא לנפשיה יכיל למנקט פזירא ולמחות שלא ילכו בדרך חדשה כיון שמעולם לא זכו בה, דודאי יכול אדם למחות בחברו שלא יכנס בשלו, ובכה"ג ליכא מאן דפליג
- רא"ש מסכת בבא קמא פרק ג סימן ג
אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציאו ממנו לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי.