תרומת הדשן סימן קכו

בני בתירה שהיו נשיאים ונתעלמה מהן כשחל ע"פ בשבת, אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו, והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים? אע"כ בשנים מרובות לא חל להם ע"פ בשבת, ונשתכח מהן הדבר אף על פי שהיתה מילתא דצבור כו', כ"ש שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח גם בימיו לא חל כ"כ בשנים מרובות.

תענית בכורות

טור או"ח בסימן תע

גרסינן במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות

תרומת הדשן סימן קכו

שאלה: ערב פסח שחל להיות בשבת מתענין הבכורות או לאו, ואם מתענין באיזה יום מתענין?

תשובה: יראה דמתענין ביום חמישי שלפני השבת, וכן ראיתי בימי חורפי בספר רוקח. וכן שמעתי דחד מרבוותא רצה להוכיח דלא מתענין כלל…ויש לדחות

 שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תע

אם חל  ערב פסח בשבת, יש אומרים שמתענים הבכורות  ביום ה', ויש אומרים שאינם מתענים כלל. הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה.

משנה ברורה סימן תע

(ו) ביום ה' – ולא ביום וי"ו כיון שאינו זמנו טוב יותר לדחות על יום ה'. ואם קשה להם התענית ביום ה' משום דצריך לבדוק החמץ בלילה ולפעמים יש לו הרבה חדרים לבדוק ואינו רשאי לסעוד קודם הבדיקה יטעום מעט קודם הבדיקה או יצוה לאחר לבדוק והם יאכלו:

(ז) שאינם מתענים כלל – דבתענית זה שאינו אלא מנהגא כיון דנדחה ידחה:

בית הבחירה (מאירי) מסכת פסחים דף קז עמוד ב

ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים לזכר מכה בכורות ותשועת בכורי ישראל וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת ואין בה סרך הכרח כלל:

ברכי יוסף אורח חיים סימן תע

אם חל ע"פ בשבת יש אומרים שמתענין הבכורות ביום ה' וכו'. ומהר"ם פרובינצא"ל בתשובותיו כ"י סי' ע"א כתב דמתענין ביום הששי, והביא ראיות, וכתב שם שכן כתב רבינו מנחם לבית מאיר (הוא רבנו המאירי בספרו מגן אבות ענין כ"ג-הערת המהדיר)

 

 

 

 

 

בדיקת חמץ

פסחים דף מט.

משנה. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו. רבי אליעזר בר צדוק אומר: תרומה – מלפני השבת, וחולין – בזמנן.

גמרא. תניא, רבי אליעזר בר צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא ביבנה, וחל ארבעה עשר להיות בשבת, ובא זונין ממונה של רבן גמליאל, ואמר: הגיע עת לבער את החמץ. והלכתי אחר אבא, וביערנו את החמץ.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג

חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום  השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו.

א"א הרב ז"ל (לדף מט) לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו ס"ל דהדדי וכן עיקר.

רבינו חננאל מסכת פסחים דף מט עמוד א

וקיי"ל כר' אלעזר בר' צדוק:

חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף מט עמוד א

כבר כתבתי [ב]פ"ק (י"ג א') דהלכה כר' אליעזר בר' (צדוק) [יהודה איש ברתותא] שאמר תרומה (על פני) [מלפני] השבת וחולין בזמנן.

      שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמד

"י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת…"

משנה ברורה סימן תמד ס"ק א , ד

בודקין וכו' – וצריך לברך על הבדיקה וגם לבטל כמו בשאר שנים בליל י"ד [אחרונים]:

לצורך השבת – ובשבת זה משכימים להתפלל ולא יאריכו הרבה כדי שיהיה להם שהות ולא יבואו    לידי מכשול [אחרונים]:

 

 

 

 

 

 

ביעור חמץ

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמד

וטוב לבער בע"ש קודם חצות אף על פי שמותר לאחר חצות שלא יבאו לטעות בשאר השנים לבער אחר חצות וביום השבת יבטל:

בית יוסף אורח חיים סימן תמד

כתב המרדכי בסוף פרק קמא (סי' תקמג) וזה לשונו הנהיג רש"י כשחל ארבעה עשר להיות בשבת לשרוף חמץ בערב שבת קודם חצות גזירה שמא ישהה אותו לשנה הבאה אחר חצות וצריך לשרפו שלא יחליף בשאר השנים.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמד סעיף ב

טוב לבער בערב שבת קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות. (וביום השבת, יבטלנו) (טור).

משנה ברורה סימן תמד ס"ק י

ואינו צריך לבטל בע"ש בשעת ביעורו דסוף סוף יהיה צריך לבטל ביום מחר שהרי חוזר וזוכה בפת שמשייר לצורך השבת ויש לחוש שמא ישאר מהם מעט:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמד סעיף ו

אעפ"י שלא ישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית, צריך לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר שנים.

סעודת שחרית

ירושלמי פסחים (י,א)

א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה

הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף טז עמוד א

כתב הר"ז הלוי ז"ל דהני מילי משש שעות ולמעלה אבל עד שש שעות מותר דס"ל דבשעת איסור חמץ חיילי איסורי דמצה והרמב"ן ז"ל השיג בספר המלחמות ואמר דסוגיית ירושלמי מוכחת דכל היום כולו אסור. ע"ש מה שביאר המחלוקת.

והרא"ש (ג,ז) כתב כדעת הרז"ה, וה"ה כתב בדעת הרמב"ם (ו,יב) שכל היום אסור.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעא

וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. הגה: אבל מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר (ר"ן פרק אלו עוברין בשם הרמב"ם והמגיד פ"ו)…מצה שנאפה כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה ואסורה לאכלה בערב פסח (מהרי"ב).

 

 

 

משנה ברורה סימן תעא ס"ק כ

וכ"ז בשלא בשלה אבל אם בשלה וכמו שנוהגין במדינותינו לעשות כדורים ממצה שקורין (קניידלעך) או מצה מבושלת בכלי ראשון מותר לאוכלה קודם שעה עשירית דזה בודאי לא מיקרי מצה וכדמבואר בסימן תס"א:

חק יעקב סימן תעא ס"ק ז

אבל בליל ארבעה עשר מותר, וכן מבואר בר"ן פרק אלו עוברין [פסחים טז, א ד"ה ירושלמי] להדיא, וכן משמעות הירושלמי [שם] והפוסקים והב"ח [ד"ה ומ"ש ומהו], ודלא כמשמעות המ"א [ס"ק ו], וכן כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא [ס"ק ג]. ובשיירי כנסת הגדולה [הגב"י אות ג] כתב דרבים מקונשטנטינא נוהגין שלא לאכול מצה מראש חדש.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנה

מה שרוצה כתר"ה לידע דעתי הקלושה בדבר איך יעשו אלו שאין רצונם להשאיר חמץ לסעודת השבת שחל שנה זו בערב הפסח בחיוב הפת ולחם משנה שצריכים לשתי הסעודות, אבאר מתחלה עצם איסור מצה בערב פסח שפליגי הראשונים בזמן האיסור וממילא יתבאר גם למעשה.

נמצא שלמעשה בסעודת שחרית אף קודם ד' שעות אסור לאכול מצה כיון שלהרמב"ם ורמב"ן ועוד הרבה ראשונים אסור כל היום, ובסעודת ערבית כיון שלרוב הפוסקים ליכא איסור בליל י"ד אין למחות באלו שבשביל מצות סעודת שבת יאכלו מצה, אבל מהראוי להחמיר כיון שלהמג"א אסור גם בליל י"ד ולמה שבארתי ליכא קושיא עליו מהירושלמי ואפשר שמפרש כן גם ברמב"ן, וגם כשביער הכל מלפני השבת הא בארתי שמשמע מרמב"ן שנאסר הוא במצה גם בלילה, ולכן ודאי שמהראוי להחמיר שאף שלא נמצא חדוש זה בפוסקים מ"מ הא לא מצינו גם שחולקין בפירוש על הרמב"ן.

מהראוי להחמיר מלאכול מצה גמורה אף בסעודת ליל שבת מצד הסוברים דאסור לאכול מצה כל היום שסובר המג"א שאסור גם בלילה, ולמה שבארתי בטעמו יש לחוש לשיטתו ולמה שבארתי להרמב"ן דאלו שביערו הכל מלפני השבת אסורין גם בלילה, אלא יאכלו שתי הסעודות במצה עשירה ולאוכלם רק בזמן היתר אכילת חמץ. ידידו, משה פיינשטיין.

שו"ת רב פעלים חלק ג – אורח חיים סימן כז

ועל שאלה הב' שרוצה לאכול מצה בליל י"ד, הנה מדברי המג"א סי' תע"א סק"ו מוכח דגם ליל י"ד בכלל האיסור, אך הרב חק יעקב כתב בליל י"ד מותר, וכן מבואר בהר"ן להדיה, וכן משמעות הירושלמי והפוסקים והב"ח, וכ"כ באליהו זוטא, וכן הוא באליהו רבא ע"ש, והרב ערך השלחן כתב דבליל י"ד משמע דמותר, וכ"כ הרשב"ץ ח"ג סי' ר"ס, אבל א"ח אות קי"ד כתב דאסור בלילה וביום, וכן משמע קצת מסי' תמ"ד, וכן דעת המג"א, ועיין טעם הרמב"ן במלחמות ע"ש. ומ"ש עיין טעם הרמב"ן במלחמות היינו שכתב הטעם כיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו עכ"ל, מוכח דסבר הרמב"ן, אכילת מצה אסור גם בליל י"ד.

 

 

 

 

 

סעודה שלישית

ישנם חמש אפשרויות כיצד לעשות סעודה שלישית

נציין אותם ונכתוב את היתרונות וחסרנות בכל שיטה.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צט עמוד ב

משנה: ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך

רש"י מסכת פסחים דף צט עמוד ב

לא יאכל – כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון, משום הידור מצוה.

תוספות מסכת פסחים דף צט עמוד ב

וא"ת ומה לא יאכל אי מצה אפילו קודם נמי אסור כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו ואי במיני תרגימא הא אמר בגמרא (ד' קז:) אבל מטבל הוא במיני תרגימא וי"ל דאיירי במצה עשירה דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה חובתו ואוכלה קודם זמנה אבל מצה עשירה שריא וכן היה נוהג ר"ת

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פסחים פרק י משנה א

לפי שהעת הנקרא מנחה הוא שנשאר מן היום שעתים ומחצה. וחייבנו כך לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה, לפיכך מרעיב עצמו כדי שיאכלנה בתאבון. וזה שמנענוהו מלאכול אינו אכילת פת שהרי אין לו אז פת, לפי שאסור אצלינו לאכול מצה ביום ארבעה עשר עד שיאכלנה בעת המצוה, אלא מנעוהו מלהרבות בשאר מאכלות

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמד

סעודה ג' זמנה אחר המנחה[1] ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ וטוב לעשותה בפירות ור"ת היה נוהג לעשותה במצה עשירה שנילושה במי פירות.

בית יוסף אורח חיים סימן תמד (ד"ה ומה שכתב וכן)

ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות לא אטרחו רבנן:

 

 

 

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמד

סעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית. הגה: ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף ו' בהגה.

משנה ברורה סימן תמד ס"ק ח

(ח) יקיים וכו' במיני פירות – עיין לעיל בסימן רצ"א ס"ה דיש דעות בפוסקים אם צריך לעשותה דוקא בפת או דסגי ג"כ בשאר דברים ולזה אמר דבשעת הדחק כזה יכול לסמוך על המקילין וע"ש דיותר טוב בבשר ודגים מבפירות. וה"ה דיכול לקיים [א] בתבשיל (כגון קניידליך) אך יש נ"מ דזה אינו מותר רק קודם שעה עשירית והיכא שמקיים בפירות או בבשר ודגים [ב] יוכל לקיים אפילו אחר שעה עשירית אך בכ"ז יזהר שיאכל רק מעט ולא למלא כריסו כדי שיאכל מצה לתיאבון.

ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים[2] דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה.

משנה ברורה סימן תמד ס"ק יד

 

וכהיום נהגו בכמה מקומות במדינתנו שאחר התפלה אוכלים מאכלים קרים של חמץ ואחר חצי היום אוכלים תבשילים חמים שעמדו בתנור ושנתבשלו בכלים של פסח ויוצאים בזה סעודה ג':

ערוך השולחן אורח חיים סימן תמד סעיף ו

 

ובזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית [שם סק"ב] ויש להבין אטו רשב"י לא היה יכול לקיים סעודה שלישית באיזה מהדברים שנתבארו ונלע"ד ברור דכל זה הוא מילתא יתירתא שהרי בשבת זו בע"כ לא נצטוינו כלל על ג' סעודות כיון שאי אפשר מידי דהוה ליוה"כ שחל בשבת וה"ה שבת ערב פסח לעניין סעודה שלישית דאפילו אם נאמר דאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא מדרבנן מ"מ הא מצינו במצות עשה גמורות שנדחו בשב ואל תעשה מפני גזירות דרבנן כמו שופר ולולב בשבת וכ"ש שנדחה מצוה דסעודה שלישית וכיון שכן בטלה לה בשבת זו מצוה דסעודה שלישית וכיון דסעודה גמורה אי אפשר ממילא דאין שייך למלאותה בפירות או בבשר ודגים שאין צורך כלל בזה ועוד דוודאי גם מן התורה מצוה לאכול הכזית מצה לתיאבון וזהו טעמו של רשב"י שעסק בתורה מפני שאין מצוה כלל בשבת זו לאכול סעודה שלישית

 

שו"ת רדב"ז חלק א סימן תפט

שאלת ממני אודיעך איך אני נוהג בסעודה שלישית כשחל ערב פסח בשבת.

תשובה אחר שראיתי כל הדעות אני רגיל במצה עשירה כשיעור כזית לבד כדי לאכול מצה לתאבון כי לעשות אותה סמוך לסעודה ראשונה אינו נכון כי כשם שהם חלוקות בתפלות וזמנם כך צריך שיהיו הסעודות כל אחת בזמנה וכן הדבר לפי טעם המצוה למשכילים. ולעשות אותה במיני פירות אין זו סעודה לפי שצריך פת ולדעתי שתי ככרות וצריך כוס של ברכה הכלל שלא תשתנה משאר סעודות. ולמלאות כריסו ממצה עשירה לא יאכל מצת מצוה לתאבון. הילכך הנכון שיערוך שלחנו ויברך המוציא על מצה עשירה ויאכל ממנה כזית ויברך עליו ברכת המזון על הכוס. ואף על גב דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הנ"מ מן התורה אבל מדרבנן אפילו לא אכל אלא כזית מברך עליו ויאכל וישתה דברים המגררים את הלב כדי שיאכל מצה לתאבון. [ועיין בברכ"י סק"אשכתב שיאכל קצת יותר מכביצה]

 

 

[1] ב"ח אורח חיים סימן תמד

ה"ר אליעזר ממיץ בספר יראים (השלם ח"ב סוס"י שא) כתב שתי סעודות שתי שביעות יחלק לשלש סעודות ואין מכאן ראיה שסעודה שלישית שאכלה קודם ארבע שעות לא יצא עכ"ל נראה דסבירא ליה דאע"ג דבפרק כל כתבי (קיח א) משמע דסעודה שלישית במנחה היא היינו לכתחלה היכא דאפשר אבל בערב פסח דלא אפשר ליכא ראיה דלא יצא בדיעבד קודם מנחה וכ"כ המרדכי בפרק קמא (סי' תקמב) והגהות מיימוניות בפרק ג' דחמץ (אות ב) על שם ה"ר אליעזר ממיץ גם הרוקח בסימן רס"ז כתב שכך א"ל ה"ר אליעזר ממיץ משמע דכך הורה לו למעשה:

[2] עיין דברי יציב או"ח קפט בעיקר בסופו שהביא כמה טעמים לא לחלק את הסעודה וכתב שכן נוהג בעצמו.

שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן לט

והנה בכלבו שם הביא אח"כ בשם הר"מ דהי' רגיל לאכול בער"פ שחל בשבת סעודה שלישית על שלחנו בבוקר, ולערב אוכל פירות, כי שמא לא יצא כשאכל סעודה ג' בבוקר קודם מנחה גדולה כפר"ת שפי' דסעודה ג' אינה אלא אחר מנחה גדולה עכ"ל, וזה כדברי המג"א שבבוקר חלק הסעודה לשנים, ואחר מנחה גדולה אכל פירות כמ"ש המג"א, ואולי נתכוון המג"א לזה במה שהראה מקום להכלבו. …

הדר"ג הביא דברי התוס' (שבת קי"ח) והרא"ש, שיש בזה משום ברכה שאינה צריכה, ורצ"ל דהוי חומרא דאתי לידי קולא, ואף אמנם דהמג"א כתב שם (סי' רצ"א סק"ו) (והובא גם במהש"ק סי' תמ"ד סק"א), דיקום וילך וימתין מעט עיין שם, מ"מ בזה לא תיקן הא דברכה שאינה צריכה, וגם בער"פ שהזמן בהיל בודאי יש לחוש לא' מתרתי או שלא יפסיק כשיעור הראוי, או שעי"ז ימשך עד אחר זמן איסורו, וכנזכר בשם הכלבו, ובא"ר שם כתב ג"כ דהוי חומרא דאתי לידי קולא, דאחרי שהביא שם הפוסקים דאינו יוצא סעודה ג' בשחרית, הביא דברי הס"ח (סי' תתס"א) שהובא במג"א שם (רצ"א סק"א), דמי שיש לו ב' סעודות אם יחלקם לג' סעודות לא יהי' לכל סעודה לשבעה מוטב שיאכל ב' סעודות לשבעה, ופי' הא"ר דהס"ח ס"ל דאסור לחלק, ואם מחלק הוי חומרא דאתי לידי קולא, וגם כי מרמ"א ולבוש (סוס"י רצ"א) משמע שלא יחלק, וכן משמע גם משאר פוסקים עיין שם.

ודאתאן מדברי הא"ר דאם נכון לחלק תלוי באשלי רברבי ודעתו נוטה שלא לחלק, אבל בדברי הגר"א הנ"ל מבואר דס"ל דהעיקר כהמג"א לחלק כנ"ל, ובנוגע לברכה שאינה צריכה, עי' בש"ע הרב בקו"א (סי' רמ"ט אות ד') מש"כ ליישב זה, ועי' ג"כ בפנים שם (סי' רצ"א סעי' ג'), אולם בס' או"ז (ה' שבת סי' נ"ב) הביאו בספר דע"ת (סי' רצ"א סעי' ב') מוכח דאס"ל דאין לחלק בשחרית, וכן הביא משו"ת מן השמים (סי' י"ד) שהשיבו לו דאין לחלק סעודת שחרית לשנים, והובא ג"כ בספר א"ר שם, וכן נראה דעתו של הכה"ח שם (סי' תמ"ד אות ה'), ובזה הכרעת הדר"ג מחו' שלא לחלק צודקת, ומ"מ י"ל בזה נהרא ונהרא ופשטי'.