פתיחה או סיכום

הדבר הראשון שאנחנו נתקלים בו בראש השנה מעבר לתפילה היא המנהג של הסימנים שהוא מנהג שהתפשט והתקבל בכל ישראל בצורה בלתי רגילה.

חשבתי לומר שהסיבה שאנחנו עושים אותו היא כדי לעשות מעין תיקון לחטא אדם הראשון. כידוע החטא היה של אכילה באיסור ומאז ועד היום אנחנו עוסקים בתיקון החטא הנל וממילא בתחילת השנה הדבר הראשון שאנחנו עושים זו אכילה בקדושה אכילה שקשורה לתשובה ותפילה וממילא מראים שאנחנו רוצים לתקן את העניין. כפי שנראה במהלך השיעור

ב"ה מצאתי עוד רמז לעניין על פי הטור שמביא ירושלמי ושם רואים שהימים הראשונים של השנה הם מיוחדים לאכילה בטהרה שהיא בעצם גם צורה של תיקון ל עניין האכילה

טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תרג

ירושלמי ר"ח מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב אבי"ה קבלתי אלו הם שבעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ ע"כ וקורא אותן ז' ימים לפי שבר"ה לא היה צריך להזהר לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא נשאר עדיין אלא ז' ימי חול שהוצרך להזהירו עליהן וע"כ נוהגין באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת של עו"ג בעשי"ת הוא נזהר:

1. טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג

גרסינן בפ"ק דכריתות (ה ב) אמר רבה מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא מייתי בהדין עשרה יומי שבין ר"ה ליה"כ שרגא בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהורא ידע דמשיך שתא ומאן דבעי למידע אי מצלח עסקיה אי לא מרבי תרנגולא אי שמין שפיר ידע דמצלח אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא[1] קרי רוביא כרתי סלקי ותמרי רוביא פירש רש"י תלתן רוביא ירבו זכיותינו[2] כרתי יכרתו כו' סלקי יסתלקו כו' תמרי יתמו כו' קרי מפני שממהר להיות גדל ומזה רבו המנהגים כ"מ ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה[3] והר"מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק:

2. בית יוסף אורח חיים סימן תקפג

וגירסת ספרים דידן בגמרא למיחזי במקום למיכל.

3. בית הבחירה למאירי מסכת הוריות דף יב עמוד א

כשמושחין את המלך היו מושחין אותו על המעין לסימן טוב שתמשך מלכותו ולא דרך נחש חלילה אלא לעוררו שיתנהג בדרך מעיין אשר לא יכזבו מימיו ולא יתנהג בדרך שיהיה ענינו כאפיק נחלים העובר לשעתו:

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש[4] והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו …

וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים[5] אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם ולאו מילתא היא כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי"י חסד יסובבנו:

4. שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רנב

ואפשר דהא דאין אנו מזכירין בפירוש דשונאינו הן עוונינו וחטאינו כהמאירי והכלבו, לפי הזוה"ק [פרשת תצוה דף קפ"ו ע"א ובאור החמה שם] שאין מזכירין חטא בר"ה, ואומרים זה רק בדרך רמז.

5. חיבור התשובה למאירי – משיב נפש מאמר ב פרק ב

והכונה בהכרתת השונאים, ר"ל על הדעות הכוזבות והכונות המחטיאות כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמתית, לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו,

וכן מה שנהגו להוסיף בדגים ופרות לבנים ומתוקים, הכל להפליג ההערה לרבוי זכיות ולברר וללבן כתמי העונות ולמתק מרירות החטאים עם התבלין המיוחדים למתק מרירותם, ר"ל התשובה.

6. שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רנב

ה) ויש לפרש קרא שיקרע גז"ד ויקראו לפניך זכיותנו, היינו שלא ילשינו המשטינים עלינו שהמצות שלנו אינם טובים, וזה ויקראו, וכמו ויקראו ספרי המלך [אסתר ג']. ואח"כ רוביא שירבו זכיותנו, היינו שהמצוה גוררת מצוה [אבות פ"ד מ"ב] ופירות פירותיהן של המצוות, או תלמידים הגונים שנתהוו מפעולותינו, וזה הריבוי ודו"ק. כרתי שיכרתו שונאינו, היינו שיכרתו הקליפות והס"א בשורשם למעלה. וסילקא שיסתלקו אויבינו, היינו בעוה"ז שלא יטרידונו מעבודת השי"ת.

7. חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת הוריות דף יב עמוד א

אין מושחין את המלכים. יש בני אדם מתמיהים על זה, ומכ"ש מן האומות ששואלין על זה, כי נראה שהוא כעין ניחוש. ואין זה ניחוש, כי הרבה דברי' תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל אז מקבל הדבר הטוב, וכן אם המקום רע אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמר שאין מושחים [את] המלכים אלא על המעיין שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין וכן תמשך מלכותו. וכן מה שאמר מי שבא לידע אי מסיק שתא אי לא מסיק שתא וכו', הסימן שנעשה אל האדם הוא קרוב אל הדבר, כי מי שהוא קרוב אל ההצלחה נראה בו סימן הצלחה, וכן להפך, ומי שהוא [קרוב] אל החיים נעשה בו סימן של חיים, ולפיכך הנר שהוא דומה אל הנשמה אי משיך נהוריה סימן לו שהוא חי, ואי לא משיך נהוריה הוי סימן אל הרע… ומי שאין נותן מקום ולא יאמין לדבר זה, רק שענין האדם נוהג על פי הטבע, דבר זה סכלות, כי [ראוי] האדם בפרט שיהיה הנהגתו לא כמו בהמה שאין מזל לבהמה, רק הנהגת הבהמה טבעית והנהגת האדם היא רוחנית כי יש לו מזל. וכיון שיש לו מזל, המזל נראה ע"י סימן, וכך מועיל סימן שעושה למטה שיהיה דבק האדם בטוב למעלה, שאין הנהגת האדם כמו הבהמה שאין לה כח ומזל למעלה.

ולכך אמר השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא רגיל (למחוי) [למיכל] וכו' כי אלו דברים קרא הוא גדול מאוד וסימן הוא שיגדל, ורביא הוא בבנים, כרתי שיכרית שונאיו אשר הם צורריו, תמרי שנאמר צדיק כתמר יפרח, סלקי שיסלק ממנו הש"י החטאים לכך הם אלו (שלשה) [חמשה] הם סימן טוב מתחבר אליהם ע"י אכילה, שאין יותר חבור אל דבר כמו האכילה ויהיו אליו לטובה. ואין דבר זה דבר קטן כי כבר האריך הרמב"ן ז"ל בפרשת לך לך כי גם הנביאים היו עושים סימנים שיהיה הסימן לטוב להם כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל שם, לכך יסתם פיהם של דוברי שקר המדברים על צדיקים עתק שחושבים דבר זה כמו ניחוש, ואין הדבר כן רק שהוא סימן טוב בשעה שראוי אל זה וכמו שאמרו ז"ל סימנא מילתא היא.

ואני אומר כי אלו דברים נזכרו בהם זכות אבות, כי כך אמרו ז"ל במדרש (ויק"ר פכ"ט) מלמדך להועיל אמר הקדוש ברוך הוא תהיו מזכירין לפני זכות אבות בר"ה שהוא יום הדין ותהיו נצולים מן הדין. ולכך יהיו לפניו אלו דברים שהם סימן טוב, והמעלה שהיה לאבות נזכר בזה, ובזה יהיה ניצול מן הדין. והנה קרא פרי גדול מאוד וזהו סימן לאברהם שנאמר עליו (יהושע י"ד) האדם הגדול בענקים. רביא הוא סימן ליצחק שאליו נאמר (בראשית כ"ו) והרביתי את זרעך, כי מן מדת יצחק הברכה באה לעולם. ולכך דרשו במדרש (פסחי' קי"ז ב') ואעשך לגוי גדול שאומרים אלקי אברהם ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק, כי אברהם ברכתו הגדולה, ויצחק ממדתו הברכה לעולם, ולכך אמרו ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק. והנה שתי אלו ברכות הם באיכות ובכמות, ברכת הגדלות היא באיכות וברכת הרבייה היא בכמות. וכרתי הוא כנגד מדת יעקב שעליו נאמר (בראשית ל"ב) כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, שזה היה מדת יעקב שהיה גובר על שונאיו ושונאיו לא יוכלו לו מצד ברכתו העליונה. ותמרי הם הצדיקים שנאמר (תהלים צ"ב) צדיק כתמר יפרח וגומר. וסלקי הם בעלי תשובה שסלק חטאם, ומדריגתם גדולה שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, וזכות אלו יהי' מגין עלינו בדין. אבל במרדכי לא גרס רק קרא רביא כרתי, וגרסא זאת נראה נכונה לפי שאלו שלשה הם מורים על סימן טוב והיו גם כן באבות העולם וזכותם יעמוד לנו בדין הם ברכות כוללות הכל כמו שפרשנו ואין להאריך.

8. מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת הוריות דף יב עמוד א

ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי כו' כדאמרינן פרק ד' מיתות וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב"ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה מעצמו כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט כמ"ש לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה וכו' אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ"ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו' לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה"ק אי לא דהיינו דא"נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא וזה שנותן סימן לטובה דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט אבל לא קאמר אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא דזה הוה ניחוש (דאם כן) [דא"נ] לא משיך נהוריה אפשר דמסיק שתא דלרעה לא באה ממנו יתברך ב"ה ואפשר שישתנה בשום זכות …והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו'…ולזה אי חזי בבואה וכו' שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ"ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו' אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו"ק:

9. שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג הקדמה – סעיף ב

סעיף א

יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו[6]; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו. הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח[7] מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. ויש אוכלים רמונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון[8]; ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא).

סעיף ב

אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאילו של יצחק. הגה: יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה (מהרי"ל). והולכין אל הנהר לומר פסוק: ותשליך במצולות ים כל חטאתינו וגומר (מיכה ז, יט) (מנהגים). וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא.

10. משנה ברורה סימן תקפג

(ד) תתחדש וכו' – ויאמר הבקשה אחר התחלת האכילה מפני שאסור להפסיק בין ברכה לאכילה:

11. מטה אפרים אלף המגן סימן תקפג סעיף יג

(יג) רגיל לאכול. וכל אלו כיון שאינן דברים הבאים מחמת הסעודה צריך לברך עליהם ברכתו הראוי' לזה הן בפה"ע הן בפה"א. ומברך על אחד ופוטר את הכל. ואוכל תחילה מעט ממנו. ואחר כך אומר היה"ר (כדלעיל בס"ק ח') ויגמור אכילתו. אבל לאמרו אחר האכילה אין נכון כי במה יתעורר מאחר שאין מאומה בידו. וכן כמו כן אין מהראוי לומר היה"ר קודם הברכה. כי אין מהראוי להקדים צרכי עצמו וכבוד עצמו לברכת המקום ב"ה[9]. … וכל כיוצא בזה ראוי לאדם ליזהר כמו שהמנהג הוא כששותה משקה אומר לחבירו לחיים (ע' טעם ע"ז בס' החיים לאחי מהר"ל) יברך תחילה וישתה מעט ויאמר לחבירו לחיים ושותה השאר כמבואר כ"ז בספה"ק באורך:

12. ספר הרוקח הלכות ראש השנה סימן רא

ואוכלים ליל ר"ה דבש למתק השנה במזמור הרנינו שהיו אומרים ביום ר"ה ומסיים סיומו דבש אשביעך וסמיך ליה אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכן רמ"ז משפטי יי אמת ומתוקים מדבש וכן אומר בעזרא שתו ממתקים

13. שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן עט

ואשר נלפענ"ד דהנה מלח ברית כריתה לו שלא יתקלקל לעולם ולא זאת אלא שכל מאכל שנמלח במלח מחזיקו ג"כ שלא יתקלקל ולא יבאש דזה טבע המלח וכחו האמנם טבע המלח אינו אלא להחזיק שלא יתקלקל אבל מה שנתקלקל כבר אין במלח כח להפוך דבר ולהחזירו לטוב ומיהו בדבש דבורים אמרו חז"ל דמותר באכילה ואף שנתערבו בו רגלי דבורים והם שרץ טמא הם והטעם כתב רבינו יונה והובא בהרא"ש ברכות מ"ג דרגלי דבורים בדבש נתהפכין ונעשין היתר ולכן מותר לאכול הדבש לכתחילה אף שרגלי דבורים נערבין בו ומקורו טהור ברבינו יונה דס"ל דכמו דאמרינן דם נעקר ונעשה חלב ומי יתן טהור מטמא הלא אנכי ה' וכיון שנשתנה מבריתו נעשה היתר

ולפמ"ש הנה הדבש עדיף מהמלח במה שמהפך האיסור להיות כמוהו משא"כ המלח מחזיק ולא מהפך והנה בר"ה אנחנו עושים תשובה ומבקשים מחילה על העונות ועוד זאת שלאחר שעשו תשובה מעבירות נעשו זכיות שגדולה תשובה מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות ותשובה מאהבה שזדונות שיעשו לנו כזכיות ומצות כמבואר בגמ' (יומא פ"ו ע"ב) דפריך והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה ע"כ ע"ש.

…ע"י תשובה אמרו דנתהפך העבירה ונעשה מצוה האמנם בדבש מצינו שהדבש מהפך האיסור להיתר ולהיותו דבש ואינו חוזר לאיסורו ולכן בראש השנה שמתפללין שיהפוך לנו השם ית"ש העבירות למצות ומזדונות יעשו זכיות וכדאמר ריש לקיש שזדונות נעשות לו כזכיות ולכן מטבילין המוציא בדבש לרמז על ההיפוך מאיסור להיתר ומעבירה למצוה ומזדונות לזכיות והוא נכון בס"ד.

[1] מועד לכל חי סימן יב

ובטור כתוב אתרוגא, ופירש בספר משחא דרבותא דף ר"ז ע"ג משום דכתיב ביה הדר, הדר באילן משנה לשנה, ויש לומר גם כן דנזכה ונחיה לקיים מצות פרי עץ הדר, או כמו שהוא עץ הדר ויהיו הפירות מבטנו מהודרים ומזורזים לעבודת ה' יתברך ויהיה כונתו לשם שמים

ברם המאמר מרדכי כתב דאתרוג טעות סופר הוא וליתא, והן הן דברי הרב כנסת הגדולה שם, ובספר פרי האדמה חלק א' דף כ"ד ע"ב כתב דמנהג ירושלים עיר הקודש תוב"ב הוא לחלק בליל שני של ראש השנה אתרוגים כדי לומר שהחיינו יעויין שם.

רבינו בחיי בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ו

וע"ד הקבלה: אתרוג היה, והוא נרמז בכתוב שנאמר: ונחמד העץ להשכיל, ותרגום אונקלוס: ומרגג, כי הוא פרי נחמד ומהודר, וטבעו חם ומושל על השכל, וכן תרגום "הדר" אתרוגין. ומזה הזכיר בקללתו וקוץ ודרדר תצמיח לך.

אולי לפי הרבנו בחיי רוצים לתקן את אכילת האתרוג שהייתה בחטא.

[2] שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רנג

שירבו זכיותינו, צריך לבאר איך ובמה יתרבו? וי"ל הכוונה עד"ש ביומא פ"ו ע"ב, בתשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות, ומבקשים שנזכה לשוב מאהבה שהזכיות ירבו ע"י שהעבירות ייהפכו לזכיות.

[3] מועד לכל חי סימן יב

והכלבו כתב דנוהגים לאכול ריאה משום דמאירה את העינים, והכי איתא בחולין דף מ"ט ע"א דמאירה את העינים, ובספר משחא דרבותא דף רי"ז ע"ג פירש שתהא שנתו קלה ולא תהיה עליו כמשא כבד מרוב הצרות,

והרב ועצום רב טבחי"א כמוהר"ר נסים משה הכהן ארייאש נר"ו אמר אלי לתת טעם לאכול ריאה בכניסת תשרי …דאיתא התם בתיקונים דנשר נגד ריאה, ונשר הוא רחמים והזמן גרמא למיבעי רחמים, ויבוא על נכון דכתב הטור דהיא קלה, דהיינו שיתן לנגד עיניו להיות קל כנשר לעשות רצון אבינו שבשמים, זה תוכן דבריו ה' ישמרהו ויחייהו, ואני מוסיף שיכוין גם כן לאשר פגם למראה עיניו דלא יתגלגל בעוף הנקראת ראה

 

[4] מטה אפרים אלף המגן סימן תקפג סעיף טו

(טו) שונאינו. ואל ישים מגמתו חס ושלום להתפלל על שונאיו אשר מבני ישראל המה. פן יהי' דבר זה בעוכריו בזה היום שיגרום לקטרג עליו. מאחר כי אינו בשלם עם אחיו בני ישראל ונוקם ונוטר רעה בלבבו. ובאותו מדה ימדדו לו לנקום ולנטור ממנו על כל אשר פשע והכעיס להבורא ית' כמש"כ כ"ז בספה"ק דהא בהא תליא. דאם מוותר על שונאיו העושים לו רעה גם מהשמים יוותרו לו על עוונותיו גם כן. ואפי' אם שונאיו המה רעים וחטאים לד' מאוד. מ"מ יתפלל עליהם שיחזרו בתשובה לפני הבורא ית'. וזה באמת סגולה נפלאה שיועיל מאוד לתפלתו ותחנתו שתקובל ברחמים וברצון כמש"כ רז"ל בתענית בעובדא דאבא חלקי'. גם לכוין על שונאיו מאומות העולם אין זה מהכוונה. רק העיקר יכוין על ס"מ וכל כת דיליה הבאים להתיצב לפני ד' לקטרג עליו והמה באמת שונאי נפשו ומבקשי רעתו. ולכן מתפלל עתה שלא יוכלו לעשות לו שום רעה ושלא יוכלו לקטרג עליו כמבואר כ"ז בספרי מוסר והמקובלים באורך ע"ש בדבריהם הק':

[5] אליה רבה סימן תקפג

(א) יהי רצון וכו'. פירוש שיאמר לשון תפלה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שירבו זכיותינו, וכן בכולן, וכן הוא בכלבו [סי' סד]. וכתב בשל"ה [ר"ה, נר מצוה ד"ה ולכאורה] שהוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה ע"כ. ומשמע דגם בליל שני יעשה כן:

[6] שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רנג

ובמ"ש שיתמו שונאינו, נראה דיתמו מלשון תמימות, הולך בדרך תמים. ומבקשים שנזכה לתשובה במדריגה גבוהה ביותר, שהמקטרגים שנבראו לא ייכרתו אלא יתמו ויתהפכו הם עצמם לטובה, וכעין מ"ש ביצה"ר שהפכו לטוב עיין ירושלמי סוף ברכות. וי"ל בזה מ"ש ברמ"א שאוכלים רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון, וי"ל דידוע שכל דבר רע יש בפנימיותו מדה טובה, והאריך מזה זקה"ק בתחלת ספרו ייטב פנים עיין שם. ובחגיגה ט"ו ע"ב, ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק עיין שם, ועד"ז אמרו בעירובין י"ט ע"א פושעי ישראל מלאין מצוות כרמון והבן. ולזה אומרים שנרבה זכיות כרמון שיש בו תוכיות ופנימיות, וכך גם במקטרג יש בו תוכיות ופנימיות דקדושה, וע"י תשובה מאהבה כולו הפך לקדושה והבן.

מועד לכל חי סימן יב אות יז

יז. כשאומר שירבו זכיותינו כרמון יכוין דעל ידי התשובה חוזרים המצוות מהקליפות, והוא כרמון דמסיר הקליפה ויוצאים הגרעינים שהם המצוות.

[7] מטה אפרים אלף המגן סימן תקפג סעיף ט

(ט) תפוח. דוקא תפוח והטעם לזה כתבו המקובלים כי הוא רמז לשכינה הק' הנקראת חקל תפוחים. ומכוונים להמתיקה מדינה קשיא לרפיא.

[8] פרי חדש אורח חיים סימן תקפג

אין להקשות מהא דאמרינן בברכות [נז, א], כפלח הרמון רקתך, אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרמון, וא"כ מאי רבותיה הכא. דהתם בכל חייו קאמר, ואילו הכא מתפלל בכל שנה ושנה שירבו זכיותיו כרמון, א"כ פשו להו טפי, ודו"ק:

[9] שו"ת יחוה דעת חלק א סימן נא

מבואר בזוהר הקדוש פרשת ויחי (דף רכ"ז ע"ב): שבכל מקום צריך להקדים ולברך ולשבח את הקדוש ברוך הוא תחלה, ואח"כ לברך את חבירו ולהעתיר בעדו, ואם לא עשה כן, והקדים ברכת חבירו לברכת המקום, לא תתקיים אותה ברכה, לפיכך כשבא יעקב לברך את בני יוסף הקדים שבחו של הקדוש ברוך הוא תחלה, כמו שנאמר: האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, ואח"כ סיים: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וכו', וידגו לרוב בקרב הארץ