1. גבורות ה' פרק נא

הא לחמא עניא וכו'. יש לשאול למה נקרא המצה לחם עוני והרי אפשר שהיא נאה כמצת שלמה ועל שם מה נקראת המצה לחם עוני. וראיתי לקצת אשר רצו לפרש דברי הגדה הזאת דלכך נקרא עוני מפני שהיא נמוכה ואינה גבוה שהחמץ כאשר נתחמץ הוא נעשה גבוה ומצה היא נמוכה כמו העני הזה לכך הוא לחם עוני, הטעם השני פת המצה היא קשה להתעכל באצטומכא ולכך היא מאכל עני כדי שלא יתעכל המזון במעיו, וזהו שאומרים הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים פי' כי במצרים היו מצרים מאכילים את ישראל מצה כדי שיתאחר באצטומכא שלהם ולא יתעכל שדרך להאכיל המצה לעבדים העושין את העבודה, ע"כ דבריהם. והם דברים שיכחיש הכתוב והאמת, כי לא נמצא בשום מקום לא בכתוב ולא במשנה ולא בתלמוד שהמצרים היו מאכילים את ישראל מצה. …ועוד שהכתוב אומר (דברים ט"ז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, ואם לחם עוני נקרא על שם שמאכילין אותו העני למה אמרה התורה תאכל עליו מצות לחם עוני שמאכילין אותו לעניים כי בחפזון יצאת, ולמה קרא אותו בשם עוני דאין ענין עניות במקום עשירות הגאולה. אמנם פי' הדבר כי המצה נקרא לחם עוני הפך מצה עשירה, שכאשר יש בה שמן ודבש נקראת עשירה כי הדבר הזה מעשיר הלחם, וזה כי העני שאין לו אלא עצמו ואין לו ממון רק עצמו וגופו, והמצה גם כן כאשר אין בה רק עצם העיסה שעצמות העיסה הוא המים והקמח וזהו עצמות עיסה ובזה הוי לחם עוני, … ואולי יקשה לך מה ענין העניות אל החירות והלא שני הפכים הם החירות והעניות. הלא דבר זה אין קשיא כי העניות בעצמו הוראה על הגאולה שאין ענין הגאולה רק שיוצא ואין לו שום צירוף אל זולתו, לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו ויש לו צירוף אל זולתי הוא האדון, לכך הדבר שיש בו עשירות אינו עומד בעצמו רק יש לו צירוף אל קנינו ואין בזה גאולה, אבל הדבר שיש בו עניות ואין לו קנין רק עומד בעצמו שייך בו גאולה, כי אילו היה המצה שהיא לחם עוני מורה על בני אדם שהם בני חורין היה לך לשאול והלא אין העניות סימן חירות כלל, אבל לחם עוני הזה הוא בא על עצם היציאה לחירות ועצם היציאה לחירות אינו כי אם בהסתלק ענין הצירוף שלא יהיה נמצא הצטרפות כלל וכאשר אין כאן הצטרפות אז נמצאת גאולה, ולפיכך צוה לאכול לחם עוני שהוא המצה בליל היציאה בעבור שאין במצה רק עצם הלחם ולא יצטרף בו דבר מן שאור והוא כמו עני, כדי שלא יהיה נמצא כלל שום צירוף בלילה שבו הגאולה ואז יקנו הגאולה שהוא סלוק הצירוף, אבל מצה עשירה אינו יוצא בה בעבור כי יש לזאת המצה צירוף והוא המשקה שנתן בה ואין כאן גאולה. ומזה תבין מה שהיה גאולתם בחדש הראשון דוקא, וזה כי אין גאולה רק כאשר נבדל מזולתו והוא עומד בעצמו ומזה תבא הגאולה, והחדש הראשון שאין בו התחברות זמן רק שהוא ראשון, כי החדש השני בעבור שהוא שני יש כאן חבור זמן ואין זה ראוי אל הגאולה שיהיו עומדים בעצמם.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לה עמוד א

אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש – אין חייבין על חימוצה כרת. יתיב רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קמיה דרב אידי בר אבין, ויתיב רב אידי בר אבין וקא מנמנם. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: מאי טעמא דריש לקיש? – אמר ליה: דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ [וגו'] דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה – חייבין על חימוצו כרת. והא, הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה – אין חייבין על חימוצה כרת

איתער בהו רב אידי בר אבין, אמר להו: דרדקי, היינו טעמא דריש לקיש: משום דהוו להו מי פירות, ומי פירות אינם מחמיצים.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לו עמוד א

רבי עקיבא אומר: מצות, מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עני – פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. מאי טעמא דרבי עקיבא? – מי כתיב לחם עוני עני כתיב.

ורבי עקיבא: האי דקרינן ביה עוני – כדשמואל, דאמר שמואל: לחם עני – לחם שעונין עליו דברים הרבה. – וסבר רבי עקיבא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא? והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל. ואמר רבי עקיבא: שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע, ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר. ואף על פי שאין לשין – מקטפין בו. אתאן לתנא קמא. וחכמים אומרים: את שלשין בו – מקטפין בו, ואת שאין לשין בו – אין מקטפין בו. ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. – לא קשיא, הא – ביום טוב ראשון, הא – ביום טוב שני.

2. רש"י מסכת פסחים דף לו עמוד א

שעונין עליו דברים – שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה. אין לשין את העיסה – של מצות ביין ושמן ודבש – מפני שקרובה וממהרת להחמיץ, ואין אדם יכול לשומרה, לפיכך, אם לש – תשרף מיד, ובמועד קאמר, ולא ביום טוב, דהבערה שלא לצורך היא, (ולר' יוחנן) +מסורת הש"ס: [ולריש לקיש]+ דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין – לא קשיא הך, דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר, ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה הוי – כלומר רע, ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ, ואי אפשר לשומרן.

3. תוספות מסכת פסחים דף לה עמוד ב

ומי פירות אין מחמיצין – היינו להתחייב כרת כדאמרינן בהדיא אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית ביה ובסמוך נמי אמרינן אין לשין ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וחכמים נמי דאמרי תאכל היינו משום שיכולין לשומרה מן החמץ כשאר עיסה אבל לכולי עלמא מחמיצין וקשה דלקמן (דף מ.) מסקינן גבי קימחא דאבישונא אבל מי פירות שרי דמי פירות אין מחמיצין משמע דשרינן לגמרי וכן פי' ר"ת דאין מחמיצין כל עיקר והא דאמר תשרף מיד כשעירב עמהן מים דאז ממהרות יותר להחמיץ ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה אבל היכא דלית ביה תערובת מים כגון יין וחומץ ושאר מי פירות שרו לגמרי וכן מוכח בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות דף נז: ושם) … אלא ודאי היכא דליכא מים אינו מחמיץ כלל …. ביין ובמי ביצים נסתפק רש"י אי חשיב מי פירות או לא לפי שאנו רואים שהעיסה נעשה עבה בהן יותר מבמים אבל ר"ת נהג היתר בדבר והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עוגה שנילושה בביצים והא דקאמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח קודם זמנה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו היינו מצה הראויה לצאת בה ידי חובה וזו מצה עשירה היא.

4. רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ב

חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים לעולם אינם באין לידי חמוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק הרי זה מותר באכילה, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין, ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין, והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. +/השגת הראב"ד/ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה. א"א אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כרת אבל נוקשא הוי מיהת ואסור.+

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כ

מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן, וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ אלא כדי שיהיה +דברים ט"ז+ לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני. +/השגת הראב"ד/ מותר לתת התבלין והשומשומין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק. א"א זהו על דרך הרב ז"ל שסמך על דברי ר"ע /פסחים/ (לו) שאמר לשתי לר' אליעזר ור' יהושע ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ועל דברי ריב"ל (שם /פסחים ל"ו/) שאמר כן לבניו מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא, ואני אומר אולי לא נאמר כן אלא בזריזים שהיו אופין אותה מיד אבל להתיר לכל אדם כשאר עיסות לא וכן עיקר.+

 

 

5. טור אורח חיים הלכות פסח סימן תסב

ומי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ואין בו כרת אבל ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה הלכך אין ללוש בהם ואם לש בהם פסק בה"ג כר"ג דאמר ישרף מיד והרי"ץ גיאת ז"ל פסק כחכמים דאמרי יאפה מיד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכל משקין הוו בכלל מי פירות.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תסב

סעיף א: מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות אפילו שהתה כל היום, אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני (דברים טז, ג).

סעיף ב: מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה הילכך אין ללוש בהם; ואם לש בהם, יאפה מיד.

סעיף ד: מי בצים ושאר משקים, כולם הוו בכלל מי פירות. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות, ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין, ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה.

6. משנה ברורה סימן תסב ס"ק טו

(טו) אין נוהגין ללוש וכו' – דחוששין לכתחלה לסברת הני פוסקים דס"ל דמי פירות בלחודייהו ג"כ מחמיצים וממהרין ג"כ להחמיץ. וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים דלכו"ע מחמיץ:

7. ערוך השולחן אורח חיים סימן תסב סעיף ד – ה

וה"ה למי ששיניו מקולקלים ואינו יכול לאכול דבר קשה וטעם המנהג הוא משום דמי פירות עם מים ממהר להחמיץ וא"א לשומרה מחימוץ ולכן חששו שמא יערבו מים ג"כ כן נראה טעם המנהג:

סעיף ה: והנה עכשיו בעונותינו מזלזלים במנהג זה ולשין במי ביצים ואוכלין אפילו אנשים בריאים והנה לבד שעתידים ליתן את הדין שעוברים על מנהג שנהגו אבותינו ואבות אבותינו זה הרבה מאות בשנים והוה כנדר ולבד זה הא לדעת רש"י הוה חמץ נוקשה כששוהין בה ומירושלמי שהבאנו כמה אמוראים שפסקו כן להלכה ואיך תתעורר תאוה נמבזה לעבור על המנהג ועל דברי רש"י והירושלמי שפסקו כן לדינא וע"כ שומר נפשו ירחק מזה אם לא לחולה ולזקן ומקולקלי שינים והנזהר מזה יזכה לרב טוב הצפון לצדיקים בגן עדן:

8. רבינו חננאל מסכת פסחים דף לו עמוד א

הא דאסור מצה עשירה ביום טוב ראשון בלבד בזמן שעונין אחריו דברים והן ההגדה שאמר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה וכו' אסור אותו זמן לאכול מצה עשירה דבעינן עוני.

9. בית יוסף אורח חיים סימן תסב

אף על פי שכתב הכל בו (סי' מח י ע"ג) נהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בשני ימים ראשונים דלא אתי לאחלופי בה ולמיכל מינה מצות חובה עכ"ל אין טעם במנהג ההוא לאסור ולגזור גזירה בדבר שלא חששו לו חכמי התלמוד ולא החכמים האחרונים:

10. דף על הדף מסכת פסחים דף לו עמוד א

אמנם בחידושי מרן רי"ז הלוי (פ"ו בחמץ ומצה) ביאר בדעת הר"מ דדין לחם עוני אינו תנאי בקיום מצות אכילת מצה בלבד, אלא דדין לחם עוני נאמר בכל יום הראשון של פסח, ובעצם היה שייך דין זה גם בשאר הפסח אלא דכך הוא דינא דזכרון לחם עוני רק ביום הראשון בלבד.

ועי' באמרי שפר (מהנצי"ב על הגדה ש"פ) שלמד מדברי רש"י כאן דאדם מקיים מצות מצה בכל כזית מצה שאוכל בליל פסח ואעפ"י שיצא כבר ידי חובתו, וע"כ ראוי ליזהר בכל הלילה הראשונה ממצה עשירה. וכיוצ"ב כתב המהר"ל (בהגש"פ) דחיוב מצה היא בכזית, אבל כל מה שאוכל מצה בלילה הראשון הוא מקיים מצוה בזה.

11. מועד לכל חי סימן ד אות יב

יב מצה עשירה לא יאכל לילה הראשונה כלל ואפילו אחר הסדר בתוך סעודתו, (מזבח אדמה משם רי"ו סימן תע"ב), אלא דמימי תפוחים וכיוצא חוץ מיין ושמן ודבש, לחם עוני מיקרי ויוצא ידי חובה, (אפי זוטרי סימן תנ"ה, ועיין חק יוסף סימן תס"ב, ואור יקרות בחידושיו על הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה, וארץ יהודה בנימוקיו על השולחן ערוך, ובפרי חדש סימן תס"ב).

12. שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעא הקדמה – סעיף ב

סעיף א: אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון, אבל אוכל מעט פירות או ירקות, אבל לא ימלא כריסו מהם, (ואם הוא איסטניס שאפילו אוכל מעט מזיק באכילתו הכל אסור) (רבינו ירוחם). ויין מעט לא ישתה, משום דמיסעד סעיד, אבל אם רצה לשתות יין הרבה, שותה, מפני שכשהוא שותה הרבה גורר תאות המאכל.

סעיף ב: קודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. הגה: אבל מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר (ר"ן פרק אלו עוברין בשם הרמב"ם והמגיד פ"ו). וקטן שאינו יודע מה שמספרין בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו (ת"ה סימן ז' /קכ"ה/). ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח, כדי לאכול מרור לתיאבון (תא"ו נ"ה ח"ג), וכן ביום ראשון של פסח, כדי לאכל בליל שני לתיאבון. וכן נוהגין קצת למעט באכילת מצה ביום ראשון מהאי טעמא (כל בו). ויש מחמירין עוד שלא לאכול פירות, כדי לאכול החרוסת לתיאבון, ואין לחוש למנהג ההוא. ויש מחמירין שלא לפרר או לשבור המצות בערב פסח, שלא לבא לאכול מהם (מהרי"ו), ואין לחוש גם לזה. מצה שנאפה כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה ואסורה לאכלה בערב פסח (מהרי"ב).

משנה ברורה סימן תעא ס"ק יב

(יב) כל יום י"ד – היינו מעמוד השחר ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש.

13. שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תעה סעיף י

יש נוהגין לטבל במלח את הכזית של המוציא ושל אכילת מצה ובמדינות אלו אין נוהגין כן לפי שפת נקיה אין צריך מלח כמו שנתבאר בסי' קס"ז ואף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח אף שהיא נקיה מכל מקום בב' לילות אלו של פסח אין נוהגין כן מפני חיבוב מצה לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה (אבל לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין כמו שנתבאר בסי' תס"א):

מטה משה עמוד העבודה דיני חלה סימן תרא

איתא בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מכת מרדות, הרי"ף (שם טז א) והרא"ש (פ"י סי' א'). והא דאיתא בירושלמי כאילו בעל ארוסתו, פירוש דגם היא צריכה ז' ברכות. ומצאתי כתוב (מהרי"ל סדר הגדה אות ג') דאלו הן, ברכות היין, וקידוש. ושהחיינו, וברכת ירק שלפני האגדה, וברכת כוס שני גאל ישראל, וברכת המוציא, ואכילת מצה. הרי לך ז' ברכות לפני אכילת מצה ע"כ. וקשה הרי לפי חשבון הזה הם שמנה, דברכת כוס ב' וגאל ישראל תרי ברכות נינהו, ועוד ברכת על נטילת ידים למה תגרע משאר ברכות. לכך נראה כמו דחשבינהו מהר"י ווייל (סי' קצ"ג), בורא פרי הגפן א', קידוש ב', שהחיינו לא קחשבי דאומרו אפילו בשוק, וברכה דטיבול א' לא קחשיב דחיובא לדרדקי, ואשר גאלנו ג', בורא פרי הגפן ד', על נטילת ידים ה', המוציא ו', אכילת מצה ז'.