1. שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ו-ז

וַיַּעֲבֹ֨ר יְקֹוָ֥ק׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ יְקֹוָ֣ק׀ יְקֹוָ֔ק אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת: נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־ בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים:

2. במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק יח

יְקֹוָ֗ק אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֹ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־ שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים:

3. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

ויעבר ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כרת ברית.

אמירה או עשייה?

4. הפרדס לרש"י הלכ' פורים – קובץ שיטות קמאי מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

מקרא שלש עשרה מדות מנהג כשר הוא, ותורה היא, לפי שהן דברי חינון וריצוי הוא [ו]דברי רחמים, והן הן שלש עשרה מידות שאין חוזרות ריקם, לפיכך כופלין הציבור כדי שיתגלגלו עלינו רחמים, שתפילתן ותחינתן של ציבור מקובלת היא משל יחיד.

5. רבינו בחיי שמות לד ו

וצריך אתה לדעת כי כל המבין שלש עשרה מדות ויודע פירושן ועקרן ומתפלל בהם בכוונה, אין תפלתו חוזרת ריקם, אלא אם כן היו בידו עבירות שמעכבות זה, והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו, ולא מזבח להקריב עליו קרבנות, ולא בית המקדש להתפלל בתוכו, לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפלתנו וי"ג מדותיו, ומתוך י"ג מדות אלה למדנו סדרי תפלה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה.

6. פנים יפות שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ו (בעל "ההפלאה" זצ"ל)

ושמעתי לפרש מה שיסדו לומר אל הורית לנו לומר שלש עשרה… וז"ש אל הורית לנו לומר שלש עשרה, שמדת אל מורה לנו דמה שאמר הש"י אם יעשו בני כסדר הזה היינו באמירה לבד[1] ולא בעשיה, אך י"ל דאפשר לאדם להתקדש להקרא אל כמו שמצינו גבי יעקב כמ"ש חז"ל [מגילה יח א] מנין שהקב"ה קרא ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, מי קראו אל, אלהי ישראל. ויש לפרש בזה מ"ש [תהלים כ, ב] יענך ה' ביום צרה וגו' דהיינו ע"י שיחזור בתשובה ויקבל עליו להתנהג בכל המדות ואל תאמר שא"א לקבל עליו מדת אל, ע"ז אמר ישגבך שם אלהי יעקב, ויש לפרש בזה עוד מ"ש דוד המע"ה [שם יז, ו] אני קראתיך כי תעניני אל הט אזנך לי שמע אמרתי, פירוש כשאני קורא בלב שלם עד שיענני הקדוש ברוך הוא בשם אל אז בודאי תפלתי מקובלת[2]:

 

7. תומר דבורה פרק א

האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו, לפיכך ראוי שידמה אל פעולות הכתר שהן י"ג מדות של רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים מי אל כמוך, ישוב ירחמנו, תתן אמת, אם כן ראוי שתמצאנה בו י"ג מדות אלו, ועכשיו נפרש אותן הפעולות י"ג שראוי שתהיינה בו.

8. של"ה פרשת כי תבוא תורה אור

המצוה הכוללת כל המצות הנזכרות בפרשה זו, היא 'והלכת בדרכיו' (שם כח, ט), כי מאחר שהאדם נעשה בצלם קונו יתברך, על כן מחויב להדמות לו בכל מה דאפשר וללכת בדרכיו. וצריך להשלים אבריו הגשמיים, שלכל אבר מצוה מיוחדת לו. ונפשו בטוב תלין כאשר ילך בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה כו' (ספרי, עקב מ"ט), זהו פירוש כל זמן שבני עושין כסדר הזה (ראש השנה יז ב), מדלא קאמר 'יאמרו' כסדר הזה, שכמה פעמים אנו אומרים הסדר והעון אינו נמחק, אלא צריך לעשות כמעשיו, 'והלכת בדרכיו' (ראה לעיל ח"א, עשרה מאמרות אות קצג – קצה). ואז האדם נעשה מרכבה, כי הבנין של אדם כביכול כדמות בנין העליון שהוא שבע צורות קדושות, שתי זרועות ושתי שוקיים, גוף וברית, והאשה מאיש לוקחה והיו לאחד, הרי נגד שבעת הבנין. ואחר כך הראש בו המוח והחיך והלשון כנגד שלש ראשונות שהם חשובות כאחת. הרי אם מקדש את עצמו הוא כביכול כדמות עליון. וזהו שרמז הפסוק (דברים כו, יט) 'ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה לשם ולתפארת', נודע כי 'שם ותפארת' הוא הבנין השלם, כי הם ד"ו פרצופין, ו'תהלה' היא בינה כמו שהאריך הפרדס (שער כ"ג פכ"ב) בערך תהלה, רומז לשלש ראשונות החשובות כאחת והם ראש הבנין.

9. עיון יעקב (על עין יעקב) ראש השנה פרק א – ארבעה ראשי שנים דף יז עמוד ב

(יב) מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"צ נ"ל דלכך התעטף הקדוש ברוך הוא כן בעצמו ולא צוה אותו לעשות כן בדבור בעלמא לומר לך דלא מהני תפלת הש"צ אא"כ שהוא מדבק ג"כ בדרכיו אלו

 

מניין המידות ופירושן

10. רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ו-ז

(ו) ה' ה' – מדת הרחמים היא, אחת קודם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב:

אל – אף זו מדת רחמים[3], וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא:

ארך אפים – מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה:

ורב חסד – לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך:

ואמת – לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

נצר חסד – שהאדם עושה לפניו:

לאלפים – לשני אלפים דורות:

עון ופשע – עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס:

ונקה לא ינקה – לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:

 

11. רא"ש מסכת ראש השנה פרק א סימן ה

אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין כל פשעיו שנאמר (מיכה ז) נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע … ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא אחר שיחטא האדם. וא"ת[4] מה צריך האדם למדת רחמים קודם שיחטא. וי"ל אף על פי שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת רחמים באשר הוא שם. אי נמי קודם שיחטא בע"ז. ואף על פי שכבר חשב לעובדה ומחשבת ע"ז הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קידושין לט ב מ א) כדכתיב (יחזקאל יד) למען תפוש את בית ישראל בלבם אפ"ה מתנהג עמו במדת הרחמים קודם שיחטא וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה.

ואומר ר"ת דשני שמות הראשונים שתי מדות. כדדרשינן לה הכא אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא אם שב. אל ג'. רחום ד' וחנון ה'. ארך אפים ו'. ורב חסד ז'. ואמת ח'. נוצר חסד לאלפים ט'. נושא עון י'. ופשע י"א. וחטאה י"ב. ונקה י"ג. דעון ופשע וחטאה שלשה ענינים הן. כדאמרי' בפרק אמר להן הממונה (דף לו ב) דעונות הם זדונות פשעים אלו המרדים חטאות אלו השגגות.

[אבודרהם סדר תפילת תעניות: וכתב הרב רבי ישראל, אף על פי שגם לא ינקה הוא ממידות השם, כאמרם ז"ל (יומא פ"ו ע"א) ונקה לשבים, לא ינקה לשאינן שבים, אינו ראוי להתחנן בו לפני ה', כי ראוי להתחנן במידות של רחמים, לא במידות של עונש, כמו האדם החולה שאומר רופא חולים רפאני, ואינו אומר מוחץ עריצים רפאני]

ובמגילת סתרים דרבינו נסים גאון אינו מונה השם הראשון. שיש פיסוק בין שני השמות. וה"ק קרא ויקרא הקדוש ברוך הוא ששמו ה'. קריאת ה' אל רחום וחנון. וקא חשיב נוצר חסד לאלפים בשתי מדות. דנוצר חסד היינו מדה אחת ולאלפים מדה אחרת. דמדה טובה מרובה על מדת פורענות חמש מאות. דבמדת פורענות כתיב על רבעים ובמדה טובה כתיב לאלפים.

[אבדורהם סדר תפילת תעניות: ואין לומר מדדרשינן בפרק קמא דראש השנה ה' ה', אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם, ויעשה תשובה, שהם שתי מידות, דבשלמא לאחר שיחטא יקבלנו בתשובה, וזו היא מידת רחמים. אבל קודם שיחטא אין לשומו מידת רחמים]

ולא נהירא לי כלל דלמה ליה למיכתב ויקרא ה' הא כתיב ויעבור ה' על פניו ועליה קאי ויקרא ומה לו להזכיר השם אחרי ויקרא. ועוד נוצר חסד בלא לאלפים אינו מדה[5] דאפי' הרעה הוא נוצר עד רבעים וכל המדות מדות ויתור הם. וכן נהוג לאומרן בכל גלות ישראל שהחזן אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה' ה' אל רחום וחנון וגו'. ולדברי הגאון היה לו לחזן לומר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ולקהל להתחיל ה' אל רחום וגו'.

12. שו"ת הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה יח (פאר הדור צ')

אמנם מאמר כי השם הראשון אינו מי"ג מדות הוא דבר אמתי לא שמעתי כלל מי שחלק על זה והפסוק מורה על זה באומרו וקראתי בשם ה' לפניך וגו' והגאונים כולם מסכימים בזה. וכבר הזכיר הרב בהלכות מאמר רבינו האיי ז"ל ורב חסד שהיא מדה ששית וזה לא יצדק זולתי בהיות המנין מהשם הב'. וקצת חולקין במנין יש מי שמונה ונקה מדה אחת ולא ינקה מדה אחת והוא התרגום ויש מי שימנה שתים למדה אחת. אמנם מניינם כפי הנראה הוא כך הא' י"י. הב' אל. הג' רחום. הד' חנון. הה' ארך אפים. הו' רב חסד. הז' אמת. הח' נוצר חסד לאלפים. הט' נושא עון. הי' ופשע. הי"א וחטאה. הי"ב ונקה. הי"ג לא ינקה.

ומי שמונה ונקה לא ינקה מדה אחת יאמר כי מ"ש פוקד עון אבות היא מדת י"ג. ולא שמענו מעולם מי שימנה י"י הראשון להיות שכל מדה מהם משונה מחברתה. וי"י י"י הוא ענין אחד אפי' שתחזור אותו מאה פעמים ולא בא זולתי לומר כי י"י קרא ואמר י"י. וכתב משה.

 

13. בית הבחירה למאירי מסכת ראש השנה דף יז עמוד א

שלש עשרה מדות אלו יש אומרים שי"י י"י נחשב בשתי מדות …ויהיו שלש עשרה מדות במנין זה א' י"י ב' י"י ג' אל ד' רחום ה' וחנון ו' ארך אפים ז' ורב חסד ח' ואמת ט' נוצר חסד לאלפים י' נושא עון י"א ופשע י"ב וחטאה י"ג ונקה ויש שמונים י י"י מדה אחת ומונים נוצר חסד במדה אחת ולאלפים במדה אחרת וכן נראה לי מלשון גדולי הפוסקים שכתבו על מדת רב חסד שהוא מדה ששית ויש שמונים י"י י"י באחת וכן נוצר חסד לאלפים במדה אחת ומונים מדת שלש עשרה לא ינקה שינקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים וגדולי המחברים מונים פוקד עון אבות על בנים מדה וכן הם מונים ונקה לא ינקה מדה אחת ופירושו ושרש לא ישרש ונראה מדבריהם שי"י י"י אינם בכלל המדות שהרי שם העצם הוא ומתחיל מנין המדות ממדת אל ונמצא שמדת שלש עשרה הוא פוקד עון אבות על בנים וכן נראה אלא שיש לתמוה האיך לא נהגו להזכירם בבית הכנסת ואפשר שמאחר ששני אלו ר"ל לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים אינם של רחמים לא נהגו להזכירם ומ"מ כבר נתפשט המנהג לקראם שלש עשרה מדות של רחמים ותלת עשר מכילן דרחמי אלא שאין אלו בכלל.

14. שיטת האר"י

 

שמונה י"ג מכילין דרחמי בסיגנון זה. אל א רחום ב וחנון ג ארך אפים ד ה דתרי מידות הם ארך אף לצדיקים וארך אף לרשעים. ורב חסד ו ואמת. נוצר חסד לאלפים ח ט נושא עון י ופשע יא וחטאה יב ונקה יג.

חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב – החיד"א כותב ששמח שראה את הדברים שהגמרא מתאימה עם הזוהר

אומר אני כי משמעות הגמרא הוא כי התחלת י"ג מדות הוא [אל] רחום וחנון, ושם אל ר"ל כי הקדוש ברוך הוא מדותיו רחום וחנון, ופוקד עון אבות על בנים היא מדה אחת על בני בנים מדה אחת על שלישים היינו בני בנים, רק הוא מפרש מאי בני בנים וקאמר על שלישים, ועל רבעים הוא גם כן מדה אחת הרי י"ג מדות וכן יראה ממשמעות הכתוב.

מצאתי בספר הזוהר דמשמע בשני מקומת כדברי, דכתב שם בפרשת נשא (קל"א ב') דתניא תליסר מכילין (רחומי רחמי) [דרחמי] מעתיק' קדישא, מי אל כמוך חד, נשא עון תרי, ועובר על פשע ג', לשארית נחלתו ד', וכו' לקבל דא אל רחום וחנון ואינן לתתאי, משמע די"ג מדות התחלת מן אל רחום וחנון. ועוד יש שם בפרשת נשא (ק"מ א') ובגין כך אמר משה זימנא אחרא ה' ארך אפים ורב חסד, ואילו ואמת לא קאמר

משמע מדבריו כי מרע"ה אמר בפרשת שלח ט' מדות, ולא מצאנו ט' מדות אלא עם פוקד עון אבות על בנים וגו' ואז הם ט' מדות, אף על גב דהשתא נמי צריכין למנות השם בט' מדות, חלוק גדול יש בטעם, כי ה' בפרשת שלח הוא בטעם רביעי המפסיק, ואלו אל רחום הוא אחד בטעם, וכל י"ג מדות כל אחד ואחד בטעם בפני עצמו. ואחר שמצאתי שני עדים בספר הזוהר נהגתי לומר י"ג מדות מן ה' ה' עד רביעים,

 

15. אור החיים במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק יח

(יח) ה' ארך אפים. צריך לדעת למה לא אמר לפניו כל הי"ג מדות הנאמרים בפרשת כי תשא, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל בראש השנה פרק א' דף י"ז וזה לשונם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה עד כאן. ובפרשת תשא (שמות לד ו) כתבתי דברי הרא"ש ז"ל בזה ומה שעלה בידי בפירוש הענין, הא למדת שמדת רחמים הראשונה הוא קודם שיחטא, לזה כאן שהיה צריך משה למדה שאחר החטא לזה לא אמר אלא ה' פעם אחת:

ולהר"ן גאון שהביאו דבריו התוספות (ר"ה יז ב) והרא"ש שה' ראשון אינו מחשבון המדות אלא מודיע מי הוא הקורא, כפי זה יש טעם נכון למה לא אמר משה כאן אלא פעם אחת ה', אלא דקשה איך יחלוק הר"ן על דברי רבותינו:

ואפשר לפרש הדברים לפי דברי הר"ן כי מה שאמרו קודם שיחטא ואחר שיחטא פירוש שה' רחמן אפילו אחר שיחטא האדם כמו שהיה רחמן קודם שיחטא ואין חידוש לרחמים אלא אחר החטא, וכפי זה אין קושית הרא"ש שהקשה קודם החטא למה צריך לרחמים כי כפי האמת כן הוא.

16. ערוך לנר מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

ולענ"ד יש לפרש ע"פ מה דאמרינן בסוכה (נב א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא יכול לו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכתיב ה' לא יעזבנו בידו ע"ש ואין לך מדת הרחמים גדול מזה שהקב"ה עוזרו קודם שיחטא ועיין לקמן:

הלכה

1. טור אורח חיים הלכות תענית סימן תקסה

כתב רב נתן שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מדות ואיני יודע מה חשש יש בדבר[6] שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו:

2. בית יוסף אורח חיים סימן תקסה

דעת הרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סימן ריא) וזה לשונו מסתברא דכל שאומרן דרך תפילה ובקשת רחמים אין נאמרין ביחיד דדבר שבקדושה הן וכמו שאמרו באגדה (ר"ה יז:) נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור ואמר (להם) [לו] כשישראל עושין לפני כסדר הזה וכו' אבל אם בא לאמרן דרך קריאה בעלמא אומרן כדרך שאומרים האופנים וקראי דקדושה דרך קריאה עכ"ל. ואף על פי שכתב הרב דוד אבודרהם (עמ' רנא) שהרבינו יונה כתב כדברי רבינו לא נהוג עלמא הכי:

3. שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסה סעיף ה

אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם; אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם. הגה: וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור (מהרי"ל בשם א"ז).

4. משנה ברורה סימן תקסה ס"ק יג

(יג) וכן אין וכו' או ויעבור – אף די"ג מדות כבר כתבו המחבר חזר ושנה הרמ"א בשם או"ז דאפילו סליחות לחוד ג"כ אין לומר ביחיד אבל האחרונים תמהו על עיקר הדין דלמה לא יאמר היחיד סליחות דהוא תחנונים בעלמא והסכימו דסליחות בלא י"ג מדות יכול יחיד לומר:

5. שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן כא ד"ה ובדבר י"ג

ובדבר י"ג מדות ביחיד העיקר שיאמר כל הפסוק עד רבעים וגם דוקא בלא ניגון דתחנונים אלא כלומד בתורה שאם דרכו בקריאת פסוקי התורה בטעמים בהניגון הרגיל צריך לומר בניגון ההוא ואם כשלומד פסוקי התורה קורא אותם בניגון אחר שיותר נקל לפניו רשאי לקרא בניגון של הלמוד פסוקים שהורגל שלא יראה כמתפלל. והנני גומר בברכה שיתגדל בתורה ובמעשים, משה פיינשטיין

6. שו"ת יביע אומר חלק א – אורח חיים סימן לה ד"ה (יג) העולה

(יג) העולה מכל האמור כי אין ליחיד להתפלל תפלות שנתקנו בל' תרגום, כגון רחמנא ומחי ומסי. וכ"כ הגאון מהר"א הלוי אבי השל"ה (דמ"ו ע"א), וז"ל: יחיד לא יאמר הבקשות בל' ארמי כמו מחי ומסי ומרנא דבשמיא. משום דאמרינן השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו. ע"ש. וע"ע בס' פקודת אלעזר (ס"ס קא). ונראה שיש להקפיד יותר על רחמנא, משום שעונים ע"ז בדיל ויעבור, וכ' הרמ"א (סי' תקסה ס"ה), שאין ליחיד לומר סליחות או ויעבור. ופירש הט"ז שם, שהאיסור לומר סליחות, משום שמזכיר זכור לנו היום ברית שלש עשרה. וכן בהרבה סליחות שמזכיר זכות י"ג מדות, ואין לאמרם אף בלא ויעבור, אבל סליחות שאין בהם הזכרת י"ג מדות אין בהם חשש כלל. ע"ש. אולם הב"ח שם כ' דאין מניעה מלומר סליחות אלא מצד ויעבור. ע"ש. (ולפי דברינו היה נראה לומר דהקפידא היא מצד הסליחות שהם בלשון תרגום). וע' בברכ"י (סי' קלא סקי"א) שכ', שהעיקר כהב"ח, שאף שאומר זכור לנו היום ברית י"ג אין בכך כלום. ע"ש. וכ"פ בס' הלכה ברורה (סי' תקסה). וכ' שיורי כנה"ג דהכי נהוג עלמא. ע"ש. וכ"פ בבן איש חי (פ' כי תשא אות ט). ע"ש. אולם בחסד לאלפים (סי' קלא אות ט) כ' שיותר טוב שהיחיד לא יאמר אל מלך וכו'. וכ' הרה"ג החסיד מהר"א מני ז"ל בזכרונות אליהו (מע' ו אות יד), שנראה שהוא כד' הט"ז, אבל הברכ"י פסק כהב"ח ודלא כהט"ז, ואפשר דבאל מלך וכו', אליבא דכ"ע אין היחיד אומרו. והטעם על דרך האמת. והט"ז והברכ"י בתחנה אחרת מיירי. עכת"ד. ועמו הסליחה, דבודאי הט"ז והברכ"י קאי על מ"ש זכור לנו היום וכו' באל מלך. ומ"ש עד"ה, אנו אין לנו עסק בנסתרות. אכן מבואר בס' התניא (סי' עב) להיתרא כדברי הב"ח, שהרי כ', שאם אינם עשרה מדלגים י"ג מדות וכשמגיעין לויקרא בשם ה' ושם נאמר, מדלגין ואומרים וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו. עכ"ל. וכן הוא בשבולי הלקט (סי' רפב). ע"ש. ולכן אין לפקפק יותר מצד זה. (וכ"ש שיכולים לענות אמן במקום בדיל ויעבור, וע' בשו"ת ויקרא אברהם (דקכ"ב רע"ד). וע' פמ"ג (סי' תקפא מש"ז סק"א). ע"ש). ורק מכיון שהוא בלשון תרגום אין לאומרה.

7. שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן קפא

לכאורה אית לן דעת התה"ד והט"ז ומג"א דבדרך קריאה מותר ולעומתם דעת הרשב"ש והרדב"ז וש"צ בשם המקובלים וזכל"א דאין לאומרו אפילו בדרך קריאה אשר לכן לפענ"ד נראה דשב וא"ת עדיף וכן אני זוכר כד הוינא טליא קבלתי דכשמתפלל ביחיד דולג מן ויעבור עד וסלחת ובכל השנה לפענ"ד אפילו לומר בא"ת ב"ש צ"ע אבל בעשי"ת דמבואר כן בפרע"ח יש לומר בא"ת ב"ש אפילו ביחיד והעיקר שכל כוונתו יהי' לש"ש.

ידידו בלו"נ, מנשה הקטן

8. חשוקי חמד מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

ויעבר ה' על פניו ויקרא

האם מותר ליחיד להמשיך בי"ג מידות כשהמנין כבר גמרו

שאלה מצוי מאד שהציבור כבר גמר י"ג מידות, ונשאר יחיד שטרם סיים אמירתו, ויש לדון אם מותר לו לסיים יחידי בלי טעמי המקרא. דהנה כל דבר שבקדושה כגון קדיש כשהתחילו בעשרה ויצאו מקצתן כל שנשאר רוב מותר לסיים. וכמבואר בשו"ע (סימן נה ס"ב), אבל אם לא נשאר רוב אסור. כמבואר במשנ"ב (ס"ק יא). וכיון שי"ג מידות הם כדבר שבקדושה, לכאורה יהיה אסור לגמור כשאין ששה, ובאמת המנהג הפשוט הוא שגומרים אפילו ביחיד, וכן פסק הבן איש חי (ש"א כי תשא ס"ד) וטעמא בעי?

תשובה כתב החזו"א בהלכות מגילה (סימן קנה סק"ב):… אף על גב שאין קוראין כולם יחד בשוה את המגילה, אלא אחד ממהר קריאתו ואחד קורא במתינות אין בכך כלום, כמו הקורא וכותבה שנחשב כקוראה בציבור, דלא משמע כלל שהציבור ממתין לו עד שיכתוב, וכן הדין נותן שגם בתפילת שמונה עשרה, כל שקבעו בבת אחת מקרי ציבור, אף שאחד מזדרז ואחד מתעכב… אף אם היחיד מתאחר וגומר קריאתו אחר הציבור מקרי בצבור, ע"כ.

לפי זה כיון שהתחיל לומר י"ג מדות בציבור, גם אם היחיד מתעכב ואומרו לאט יותר, הרי זה נחשב כאילו אומרו בציבור.

ואינו דומה לקדושה וקדיש, ששם גם אם התחיל בציבור, אם לא נשארו רוב הציבור אינו יכול לאמרו, ששאני דברים אלו, שאינה אומרה אלא בשביל הציבור, וכשאין ציבור אין אומרים אותו כלל, וכיון שיצאו ולא נשארו רוב הציבור לא שייך לאומרו, אבל דבר שמוטל על כל יחיד לאומרו, ורק שצריך מעלת ציבור, וכגון י"ג מדות, או תפילה בציבור, בזה כיון שכבר התחיל לאומרו בציבור יכול להמשיך.

עוד יש לומר שהרי בתפילה גם בעי עשרה, וכי יעלה על הדעת דאם אחד מאריך בתפילתו ואין כבר ו' בבית הכנסת הרי הוא כאילו התפלל סוף תפלתו ביחיד? אלא ודאי דאזלינן בתפילה בתר ההתחלה, וכיון שהתחיל בעשרה, הוי כל תפילתו כתפילה בציבור, ולכן גם בי"ג מידות כך הוא, ושונה הוא קדיש דיסוד תקנתו היתה שאחד יקדש שם שמים ברבים וכולם יענו אמן ואיש"ר, ובשעה שלא נשארו ו', אין מי שיענה, והוי כקול קורא במדבר, דאין בזה שום תועלת, וכידוע שיטת החזו"א היא שלא שייך ב' שיאמרו קדיש, והוי כש"ץ שאחד מתפלל ומוציא את הרבים.

9. חשוקי חמד מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

אמנם אמר מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאם כבר אין עשרה בבית הכנסת בשעה שאומרם, אף אם בשעה שהתחיל לומר סליחות היו עשרה, אין לומר מחי ומסי, ושאני זה מתפילת שמונה עשרה, שסגי שהיו עשרה בתחילת התפילה, כיון שכל הברכות הם אחת, אבל בסליחות איזה קשר יש בין סליחה אחת לשניה, שנאמר שכיון שהיו עשרה בתחילת הסליחות, הרי זה כאילו כבר היו בכל הסליחות עד סופן.

וביותר מזה כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (סדר סליחות המפורש) שאפילו אם נשארו עדיין עשרה בבית הכנסת, אם כבר אמרו הקדיש של אחרי הסליחות שוב לא יאמרן, אמנם יתכן שאם החזן מיהר קצת, ועדיין נשארו ששה שהם עומדים באמצע הסליחות, ויש גם עשרה בבית המדרש מותר לאמרן.

 

• עיין עוד פירוש יפה בהג"ה על התוס דף יז:

 

רבינו בחיי שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ו

(ו – ז) ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה… ודע כי השם הראשון הוא עצם ולא מדה, והשם השני מדה והוא מדת רחמים בלא תשובה ובלא שאלה אלא כאב רחמן שהוא מרחם על בנו ויודע בו מה שהוא צריך ונותן לו מבלי שישאל ממנו, וכן הוא יתעלה מרחם הוא על הרשע אפילו בלא תשובה, שכן כתוב: (תהלים קמה, ט) "ורחמיו על כל מעשיו", ואפילו על העכו"ם, שכן דרשו רז"ל: (סנהדרין לט ב) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, ואפי' על הבהמות, שנאמר: (שם לו, ז) "אדם ובהמה תושיע ה'". "אל", הוא מדת הסליחה בשאלה, וכן הכתוב אומר: (שם צט, ח) "אל נושא היית להם". "רחום וחנון", הם שתי מדות הסליחה בשאלה עם תשובה ויסורין, שכן מצינו לשונות אלו נופלים על היסורין, הוא שכתוב: (שם עח, לח) "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית", וזה יורה שהתחיל בו השחתה כבר. ועוד מצינו: (דברים ד, לא) "כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך" ומצינו לשון השחתה ביסורים, שנאמר: (ישעיה נב, יד) "כן משחת מאיש מראהו", ופסוק מפורש: (איוב לג, כד) "ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר". "ארך אפים" מדה כוללת הצדיקים והרשעים, וכן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שאתה ארך אפים לכל, ואם אתה אומר שהם רשעים גמורים ואינם ראויים לאריכות אף אלא הם חייבים כליה, הנה אתה "רב חסד" ועשית חסד עם כ"ו דורות שהיו מבריאת עולם עד מתן תורה שלא היו להם תורה ומצוה וזנת וכלכלת אותם במדת החסד, ואם אתה אומר: אותם כ"ו דורות לא קבלו התורה ולא עברו עליה ולכך לא נתחייבו כל כך כמו אלו שקבלו ועברו, יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שהיא מדת "אמת" והוא חסד של אמת שאינו מצפה לתגמול, ואם אינך מוחל להם בשביל מדה זו, הנה אתה "נוצר חסד לאלפים" ויש לך למחול להם בזכות האבות שאתה נוצר חסד לאלפים ויש לך לנצור לישראל חסד האבות וזכותם, ואם אתה אומר: תמה זכות אבות, עשה למען מדה זו שבך שאתה "נושא עון" והם הזדונות, "ופשע" והם המרדים, "וחטאה" והם השגגות, "ונקה" והם הנסתרות, והוא שכתוב: (תהלים יט, יג) "מנסתרות נקני", והיה ראוי להקדים "חטאה" ל"עון ופשע", שהרי אם הוא סולח הזדונות והמרדים אין צריך לומר השגגות, ודרשו רז"ל בזה: (יומא לו ב) כי משה התפלל שהזדונות יחשב לשגגות, ולפיכך הקדים זדונות לשגגות. ועוד לטעם אחר כי עון העגל היה תחלתו שוגג וסופו מזיד כמו שכתבתי למעלה, על כן לא רצה משה להקדים השגגות כי תהיה תפלתו מזכרת עון, ועל כן נכתבה מלת "וחטאה" באחרונה.

המשך רבנו בחיי

ועל דרך השכל: "ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל", הרי שלש שמות והשאר מדות, והן עשר, והמדות נאמרות על השמות, שלש השמות כנגד שלש עולמות: עולם המלאכים, עולם הגלגלים, והעולם השפל, וכנגד שני העולמות שהם קיימים נצחיים בלתי משתנים, הזכיר שני שמות שאינם משתנים, והם דומים זה לזה כי כן שני העולמות דומים זה לזה בענין הקיום והנצחות, וכמאמר דוד ע"ה: (תהלים קמח, ו) "כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם", והזכירם למעלה שאמר: (שם, א – ב) "הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו", וכנגד עולם השפל הזה שהוא משתנה והוא בעל הויה והפסד הזכיר "אל" שהוא שם התואר, והוא מתהפך ממדת הדין למדת רחמים, וכן הוא אומר: (שם כב, ב) "אלי אלי למה עזבתני", והג' הוא מדת רחמים במקום הזה, שאין אומרין למדת הדין למה "עזבתני", נשארו עשר מדות שהבורא יתעלה מנהיג בהם את עולמו. "רחום וחנון" שתי מדות נאמרו על ההשגחה כללית ופרטית, "רחום" היא מדה כללית, כאמרו: (שם קמה, ט) "ורחמיו על כל מעשיו", "וחנון" מדה פרטית, ולא תמצא המדה הזאת כי אם בענין האדם, הוא שכתוב: (איוב לג, כד) "ויחננו ויאמר פדעהו" וגו', וכתיב: (בראשית מג, כט) "אלהים יחנך בני", ומפני שהאדם נכבד מכל ברואי עולם השפל לכך ייחד לו בענין ההשגחה מדה בפני עצמה. "ארך אפים" היא מדה שהכל צריכין לה בין צדיקים בין רשעים, דכתיב: (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ורשעים אין צריך לומר, ואין מדה זו נמצאת כי אם במין האדם לבדו, כי היא על דרך ההשגחה עונש ושכר. נשארו שבע מדות ג' לטובים ארבע לרעים: "רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים" לטובים, "נושא עון ופשע וחטאה ונקה" לרעים. "נושא עון" הוא חטא המחשבה, עון הרהור הלב, "פשע וחטאה" הוא עון המעשה, זה מזיד וזה שוגג, "ונקה" אמרו רז"ל: (יומא פו א) "ונקה", לשבים, כי לא יתכן שהבורא יתעלה ינקה לשאינם שבים, כי אין ראוי לסלוח לרשע העומד במרדו, שאם כן מצינו חוטא נשכר, וגיהנם ועונשיו לא נבראו אלא בשבילו, ונמצא העונש והשכר בטל.

וע"ד הקבלה: "ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה", י"ג מדות אלו כלם הם נמשכות מן הכתר שהרי לשון "מדות" כלים או מקבלים, וזה סדר קריאת המידות בספירות: "ה' ה'", החכמה והבינה, "אל רחום" הגדולה, "וחנון ארך אפים" הגבורה, "ורב חסד ואמת" התפארת, "נוצר חסד נושא עון" הנצח, "ופשע וחטאה" ההוד, "ונקה" היסוד, לכל ספירה שתי מדות, חוץ מן היסוד שאין לה במדות אלא אחת, והשם הנכבד שעבר על פניו הוא הקורא י"ג מדות אלו הנמשכות מן הכתר.

אבל דעת הרמב"ן ז"ל וכוונתו בי"ג מדות: כי ה' הראשון הוא אל עליון, והשני והשלישי התפארת והכבוד, ושלשתם הרי הם עצמותם של שם, ואחרי כן עשר מדות. "רחום וחנון ארך אפים" הם באל עליון, לכך לא הזכיר מרחם מחונן ומאריך כי הוא עצם פעול למדות ההם, והוא "רב חסד ואמת נוצר חסד" בתפארתו "ונושא עון ופשע וחטאה ונקה" בכבודו. וידוע כי בין השם הראשון והשני יש הפסק ביניהם, וכל מי שלא הפסיק עתיד ליתן את הדין.

ועוד יש בענין י"ג מדות דרך אחרת לקצת בעלי הקבלה, כי כל המדות כלן הולכות על ארבע ארבע, והוא כי אחר השם הזה הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות והן מיוסדות לארבע ארבע, הזכיר תחלה ארבע מדות למדת רחמים, ואחרי כן הזכיר ארבע מדות למדות החסד, ואחרי כן ארבע מדות למדת הדין, והנה זה על דרך שלשת הספירות שהם שלשת האבות שאמרו עליהם חכמי האמת: (ב"ר מז, ח) הם הם המרכבה, ומכאן תבין כי משה כששבח את ה' בג' שבחים, והוא שאמר: (דברים י, יז) "האל הגדול הגבור והנורא", כל י"ג מדות אלו כלל בשלשתן, כי האל שהזכיר כנגד ה' ראשון שהוא עצם ולא מדה, וכשהזכיר "הגדול" כלל בו ארבע מדות של חסד, וכשהזכיר "הגבור" כלל בו ארבע מדות של מדת הדין, וכשהזכיר "הנורא" כלל בו ארבע מדות של מדת רחמים, והא למדת בג' שבחים אלה למשה הם כל י"ג מדות שנאמרו לו בסיני, ומפני שהעובר על פניו של משה הוא הטוב שהובטח בו למעלה: "אני אעביר כל טובי", והוא הקורא י"ג מדות כמו שהזכרתי כבר, על כן תמצא בספר תורה תגין בשם של "ויעבור ה' על פניו" שני תגין בה"א ראשונה וב' תגין בה"א אחרונה, אבל בשני השמות שהם "ה' ה'" אין בהם שום תג, וידוע כי התגין בכל מקום שהם הם רמז להשגה והתבוננות, והנה ההשגה אפשרית היא באמתת העובר הקורא, ולא כן במי שאנו מיחסים לו המדות כי בו כשל כח ההשגה, והבן זה.

וכתב רבינו האי גאון ז"ל, כי י"ג מדות אלו הם ענפי תולדות נמשכו מעשר ספירות ואף על פי שאלו נקראים מדות ואלו ספירות הכל נובע ממעין אחד, ואף על פי שמצינו "שלש עשרה מדות" ולא מצינו שלש עשרה ספירות, סוד הענין מפני שהשלש המאורות העליונות שהם על עשר ספירות אין להם התחלה כי הם שם ועצם לשורש השרשים, וקבלת הגאון בשמותיהם שהם: אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, ושלשת שמות אלו כלם ענין אחד ועצם אחד דבקים. דבוק אמיץ בשורש כל השרשים, ומשורש כל השרשים נאצלו עשר ספירות, ועליו רמזו חכמי האמת בקוצו של יו"ד, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית, והקב"ה ימחול לנו ויראנו בתורתו נפלאות.

[1] וכן ביאר בספר בני יששכר על חודש אלול.

[2] בית הבחירה למאירי מסכת ראש השנה דף יז עמוד א                                                            אף על פי שהתפלה חביבה אף ביחיד תפלת הצבור חביבה ביותר כמו שהתבאר ומכל בזמן ר"ל עשרת ימי תשובה מתוך שהתורה נתנה הערה לכל הרי אף תפלת היחיד חביבה חבוב יתר ולעולם ירבה אדם בתפלה ובסליחות ובהזכרת שלש עשרה מדות ומתוך כך נענה אמרו ז"ל דרך הפלגה ושבח ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם.

[3] גור אריה שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק ו

אף זו מדת הרחמים כו'. ואם תאמר, והא כבר נזכר מדת רחמים, ולמה עוד מדת רחמים, ואין זה קשיא, כי "אל" הוא טובה יתירה שנותן לאדם טובות וחסדים גדולים, כי שם "ה'" הוא הנותן טובות לאדם כפי הצריך לו, ולא יחסר לו כל. אבל שם "אל" הוא שנותן לו טובות מרובות וחסדים גדולים, כמו שהיה לאברהם ושרה, בירך אותם "בכל" (בראשית כד, א), וזהו ענין "אל":

המקובלים כתבו ש"אל" הוא רחמים גמורים (דברי דוד על התורה לבעל הט"ז זצ"ל).

[4] חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

דברים פשוטים הם, כי אלו י"ג מדות הם דרכי ה' במציאות והם מדות טובו מה שעושה טוב לאדם, ואדם שלא חטא גם כן צריך למדת טובו כי אין לבריה על בוראה יתברך רק חסד [ורחמים] ואין כאן חוב, לכך קאמר שהוא נוהג [עם האדם] במדת הרחמים קודם שיחטא, ואחר שיחטא [ועשה תשובה] גם כן נוהג במדת הרחמים גם כן, ומי שלא חטא גם כן הוא בכלל הזה שהוא צריך למדת טובו אלא שהוא ראשון קודם לכל למדת טובו.

[5] קרבן נתנאל מסכת ראש השנה פרק א סימן ה

שיטת האר"י : שמונה י"ג מכילין דרחמי בסיגנון זה. אל א רחום ב וחנון ג ארך אפים ד ה דתרי מידות הם ארך אף לצדיקים וארך אף לרשעים. ורב חסד ו ואמת. נוצר חסד לאלפים ח ט נושא עון י ופשע יא וחטאה יב ונקה יג.

חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב

אומר אני כי משמעות הגמרא הוא כי התחלת י"ג מדות הוא [אל] רחום וחנון, ושם אל ר"ל כי הקדוש ברוך הוא מדותיו רחום וחנון, ופוקד עון אבות על בנים היא מדה אחת על בני בנים מדה אחת על שלישים היינו בני בנים, רק הוא מפרש מאי בני בנים וקאמר על שלישים, ועל רבעים הוא גם כן מדה אחת הרי י"ג מדות וכן יראה ממשמעות הכתוב.

מצאתי בספר הזוהר דמשמע בשני מקומת כדברי, דכתב שם בפרשת נשא (קל"א ב') דתניא תליסר מכילין (רחומי רחמי) [דרחמי] מעתיק' קדישא, מי אל כמוך חד, נשא עון תרי, ועובר על פשע ג', לשארית נחלתו ד', וכו' לקבל דא אל רחום וחנון ואינן לתתאי, משמע די"ג מדות התחלת מן אל רחום וחנון. ועוד יש שם בפרשת נשא (ק"מ א') ובגין כך אמר משה זימנא אחרא ה' ארך אפים ורב חסד, ואילו ואמת לא קאמר

משמע מדבריו כי מרע"ה אמר בפרשת שלח ט' מדות, ולא מצאנו ט' מדות אלא עם פוקד עון אבות על בנים וגו' ואז הם ט' מדות, אף על גב דהשתא נמי צריכין למנות השם בט' מדות, חלוק גדול יש בטעם, כי ה' בפרשת שלח הוא בטעם רביעי המפסיק, ואלו אל רחום הוא אחד בטעם, וכל י"ג מדות כל אחד ואחד בטעם בפני עצמו. ואחר שמצאתי שני עדים בספר הזוהר נהגתי לומר י"ג מדות מן ה' ה' עד רביעים,

[6] שו"ת בצל החכמה חלק ה סימן סא

ועיי' שבלי הלקט (סי' כ"ט) טעם אחר למנהג שלא לומר י"ג מדות אלא בצבור והוא, לפי שכאשר הצבור מתקבצין ומתענין ועושין צדקה ומבקשין רחמים וכו' והקב"ה מרחם עליהם ואינו מואס תפלתן של רבים וכו' וכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם משה רבינו ועם אבותינו שאינן חוזרות ריקן וכו' לפיכך אין אומרין אותן אלא בצבור עכ"ל עש"ה. וכנראה שם כי ה"ר נתן גאון זצ"ל בעצמו אמר טעם זה לדבריו. לפי"ז פשוט שאין מקום כלל לקושית הטור על ה"ר נתן, שהרי אין טעמו שלא לומר י"ג מדות ביחיד משום דהוי דבר שבקדושה אלא טעמו כהנ"ל