טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה

1. משנה מסכת מנחות פרק יג משנה יא

נאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים

2. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד א

ואמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.

3. צל"ח מסכת ברכות דף סא עמוד א

רצונו בזה לא די שאי אפשר לסיים כולהו שבחי, אלא שאפי' גדר שבח שיהיה שייך כלפי מעלה אין אנו יודעים, כי אחרי שאנחנו בארץ אין אנו יודעים לשבח אלא שבח שאנו משיגים בארץ, אבל אין לנו השגה במה שנחשב שבח בשמים ממעל, ועל דרך שסיים לעיל דף ל"ג [ע"ב] משל למלך שיש לו אלפי אלפים דינרי זהב ומשבחים אותו בשל כסף, דהיינו דבר הפחות בעצם, לא מצד מעוטו אלא מצד עצמותו, שהכסף אינו נחשב למאומה נגד הזהב. עוד נלע"ד כוונת התנא בזה, דהא ודאי אף מצד דרך ארץ ומצד תועלת האדם בעצמו הוא מעלת השתיקה, וברוב דברים לא יחדל פשע [משלי י', י"ט], מרבה דברים וכו' [אבות פרק א' משנה י"ז], ועל פי רוב אדם נתפס בדבריו וגורם רעה לעצמו, ולכן השתיקה ולמעט בדברים היא מדה טובה מאד. ואמנם אם כוונת האדם במדה זו לתועלת לעצמו, אין עלינו להחזיק לו טובה ולהיות נחשב לו למעלה, וגם הבהמות בורחים מדבר המזיק להם, אבל אם כוונת האדם בהרגילו עצמו במדת השתיקה הוא מטעם שיודע לפני מי הוא עומד ושמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הוא לנגדו ומקיים בעצמו שויתי ה' לנגדי תמיד, וכמ"ש רמ"א בריש סי' א' באורח חיים שאין דיבורו של אדם והרחבת פיו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו וכו', זהו מעלה גדולה והוא מעלת הצדיקים. וזה שאמר כאן התנא לעולם יהא דבריו של אדם מועטים, אמנם לא לתועלת עצמו רק מצד שהוא לפני הקדוש ברוך הוא, ומביא ראיה מקרא דשלמה בקהלת [ה' א'] כי אלקים בשמים ואתה על הארץ, כי מי שהוא במקום גבוה רואה מה שלמטה.

4. שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן א סעיף ד: טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.
5. מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן א סעיף ד

ובגמרא אמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר אף ע"פ שהמרב' כוון לבו ג"כ מ"מ אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להש"י כמו המרב' וכ"מ מהראי' שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו ג"כ ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר

6. פרי מגדים משבצות זהב על שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן א סעיף ד

אלא מלת ובלבד שיכוין לשם שמים לכאורה קאי אמרבה, דממעיט פשיטא דבעי לכוין, ולט"ז אתי שפיר טפי דקאי אדסמיך, והכי פירושו, ובלבד שמה שממעט יהא לשמים שיוכל לכוין היטב, וזהו שכתב [הטור] כי, נתינת טעם, שריבוי בלא כוונה אין טוב. ויש לראות מה הוא הלשון טוב כו' דמשמע דהרבה שלא בכוונה ג"כ טוב, וזה טוב יותר, וזה אינו, כי שלא בכוונה לא אותי קראת יעקב.

7. מאמר מרדכי על שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן א סעיף ד

ונלפע"ד פשוט דא' המרבה וא' הממעיט שקול זה כזה ובלבד שיעשו כולם בלב שלם ובנפש חפצה שכן מצינו בקרבנות דנאמר בזה ריח ניחוח ונאמ' בזה ריח ניחוח לומר לך א' המרבה וכו' משמע דשניהם כא' טובים ושקולין זה כנגד זה והיינו כשאין ספק בידו לעשות יותר אז הקדוש ברוך הוא מחשיב המעט להרבה וזהו שסיים כי טוב מעט וכו' וא"כ אדם שאינו יכול להאריך בתחנוני' טוב לו לקצר ולכוין מלהאריך וזה ברור בהבנת דברי רבינו הטור ולק"מ ממה שהקשה הרב ט"ז

8. אליה רבה סימן א

וכן לענין תורה שואלין לאדם קבעת עתים בתורה [שבת לא ע"א], ואין שואלים כמה תורה למד, דמה טוב לאדם שלמד חמשה פרקים במתון ובנעימה יותר מעשרים ובנחיצה

9. באר היטב על שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן א סעיף ד

ר"ל דמי שיש לו אונס ואינו יכול להאריך וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה נחשב לפני הקדוש ברוך הוא כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה

10. שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן מד

אם יקבל עליו דבר חדש להארי' בתחנוני' ולהרבות בסיגופים דכל זה אינו בכלל זה אדרבה כל מה שמקבל עליו לש"ש שכרו הרבה מאוד וכל המרבה הרי זה משובח ורחמנא לבא בעי ועפ"ז יש לפרש דברי הטור שכתו' טוב מעט בכוונה וכו' ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו' ויעויין בט"ז סי' א' ס"ק ג' ולפמ"ש לק"מ דיש לפרש טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה וכו' משום יוהרא ולזה מסיים ובלבד שיתכווין

11. מגן גיבורים [שלטי גיבורים] על שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן א סעיף ד

והנראה בזה דהנה בש"ס ברכות דף ל"ב אמר ר"ח בר אבא אר"י כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב וכו' ופירש"י מצפה שתעשה בקשתו לפי שכיון בתפלתו והקשו בתוס' שם ד"ה כל תימא דהכא משמע דעיון תפלה לאו מעליותא הוא וכן משמע פ' הרואה דף נ"ה ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם וקאמר עיון תפלה וכו' ולא כן משמע בפ' מפנין דף ק"ב דקאמר אדם אוכל פירותיהן בועה"ז וקחשיב עיון תפלה אלמא מעליותא הוא וכן משמע בגט פשוט דף קס"ד כו' וי"ל דתרי עיון תפלה יש עיון תפלה דהכא המצפה שתבא בקשתו ועיון תפלה דהתם שמכוין את לבו לתפלה ע"ש ומעתה יש פנים לומר דהממעיט יש לו מעלה טפי מהמרבה מפני שהממעיט אינו מצפה שיעשה בקשתו וא"כ כוונתו רצויה משא"כ המרבה אפשר שמצפה שתעשה בקשתו והוא מהדברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום לפירש"י בב"ב דף קס"ד ע"ב דעיון תפלה דאין אדם ניצול הוא שתעשה בקשתו והמרבה עלול לכך יותר מהממעיט ומעתה כך הוא כוונת הטור דא' המרבה היינו שמרבה בכוונה אבל מצפה שיעשה בקשתו וא' הממעיט אבל אינו מצפה שיעשה בקשתו לכך הוא ממעיט בזה שניהם שווים דאף דלהמרבה כזה מזכירין עוונותיו מ"מ אין זה לגריעות התפלה רק שמעיינין אם זכאי הוא לעשות בקשתו אם לא אבל עכ"פ כוונתו רצויה ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דבאמת עיון תפלה הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז אבל זה דוקא אם לא נמצא עולתה בו בשאר דברים אז ימלא ד' שאלתו אבל בלא"ה הוא בא אדרבה לידי כאב לב אבל מהמרבה שלא בכוונה בודאי עדיף הממעיט בכוונה