1. ספר הרוקח הלכות חנוכה סימן רכה

בפרשת אמור אל הכהנים התחיל שבת ורגלים פסח עצרת ראש השנה ויום הכפורים סכות. וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל וסמיך ליה ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור רמז לחנוכה שמן זית זך מן המובחר ואמר להעלות נר יערך את הנרות ללמד לילה ראשונה נר אחת ואחר כך נרות. סמך שמן נרות לסוכות מה סוכות ח' ימים אף חנוכה ח' ימים. וגומר את ההלל. וסמך אל חנוכת המזבח דבר אל אהרן קח את הלוים על ידי שבט לוי יוחנן כהן גדול נעשה חנוכה.

2. עמק ברכה הלל על הנס – ר אריה לי'ב פומרציק זצ"ל

שבת ד' כ"א: מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום א' נעשה נס והדליקו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב בהלל והודאה.

שמעתי מקשים, כפי שידוע דבימי חנוכה נעשו בהם ב' ניסים לישראל: א' נס של נצחון החשמונאים על היונים, וזהו הנס העיקרי, כמו שאנו אומרים בהודאת על הניסים שבתפלה: כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו'; ב' נס של פך השמן. וא"כ קשה, למה קאמרה הגמ' סתם שגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום ולא ביארה שזה הי' דרך נס ופלא. וכן קשה להיפוך, בנוסח הודאת על הניסים למה אין מזכירין ג"כ הנס של פך השמן, רק אומרים סתם והדליקו נרות בחצרות קדשיך. והרמב"ם בריש הל' חנוכה, כשביאר מאי חנוכה, באמת כתב שם שני הניסים הנ"ל. יעו"ש שהאריך בזה.

ואשר נראה לע"ד בזה, דצ"ע, אם כל דיני חנוכה, והיינו הלל והודאת על הנסים והדלקת הנר וברכותי', אם כולם בנוים על יסוד שני הדינים ביחד, או אפשר דחלוקים הם בעיקר יסוד תקנתם, ואיכא מה שהוא בנוי רק על יסוד נס אחד ולא על נס הב' וכן להיפוך. וצ"ע ובירור.

והנה, אמירת ההלל עיקר תקנתו משום דין שירה על הנס…

ולכאורה צ"ע בעיקר דין זה, דאיזה חילוק יש בין טבע לנס, ולמה כשאנו מקבלים טובות מהשם דרך הטבע אין אנו מחויבין בשירה אלא בברכת הודאה, כגון ברכת הטוב והמטיב ועוד ברכות אחרות של הודאה, כמבואר בפ' בתרא דברכות, הא כל דרכי הטבע הם נס ממש, ולא ניסים רגילים אלא ניסים נפלאים, כמו שאנו אומרים בתפלה: נודה לך ונספר תהלותיך על ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ובברכת אש"י אנו אומרים: רופא כל בשר ומפליא לעשות, הרי שדרך הטבע כזה הוא פלא ממש, והחילוק הוא רק שבדרכי הנס אנו מכירים את יד השם הגדולה ובדרכי הטבע אין אנו מכירים את יד השם רק מאמינים ויודעים שכן הוא, אבל באמת הם ניסים נסתרים והכל מהשם הוא, וא"כ קשה, דלמה אין אנו מחויבין בשירה גם על דרכי הטבע.

אך נראה, דזה גופא, מה שבדרכי הטבע אין אנו מכירין את יד השם רק מאמינים ויודעים ובדרכי הנס אנו רואין ומכירין את יד השם הגדולה, וא"כ נמצא דבנס לבד טובות השם ניתוסף בו נמי גבורות השם, ומשום זה הוא דחייבין בשירה. ומעתה החילוק מבואר, דעל טובות השם אנו חייבין בהודאה ועל גבורות השם אנו חייבין בשירה, וזהו דין שירה על הנס. אך עדיין צ"ע, אם סגי לדין שירה על הנס בגבורות השם גרידא או צריך ג"כ טובות השם. ונפ"מ בזה, אם יעשה השם לנו איזה נס או מופת אשר לא יצא לנו שום הטבה מזה, אם חייבין בשירה על נס כזה.

…ירושלמי דפ' ערבי פסחים ה"ו מבואר להדיא, דבפורים כיון דלא נגאלו מן המלכות אין זה גאולה שלמה ואין ראוי לומר עליו שירה, ואף דמצד גבורות השם אין כאן חסרון, דהרי הי' נס גמור שהכל הכירו את יד השם. הרי להדיא, דלא סגי בגבורות השם גרידא, אלא צריך ג"כ הטבות השם, וכיון דלא נגאלו מן המלכות אין כאן הטבה שלימה.

הרי נתבאר, דלדין שירה על הנס צריך בי' תרתי: גבורות השם בשלימות, והיינו גבורות השם של א"י; וגם הטבות השם, שיהי' הטבה שלמה. …וכן בשירת ההלל, כל דבריה אינם אלא בשני דברים אלו, בגבורות השם והטבות ה', וגם כלולים בה שתי לשונות של שבח: הלל והודאה, הודאה על הטבות ה' והלל על גבורות ה'.

וזהו פירוש הודאת על הניסים: "כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם", ולא בדרך טבעי, אלא "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", והיינו בדרך נס, והתוצאה מזה היתה שתים: "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", היינו גבורות ה'; "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה", והיינו הטבות ה', ולפיכך "קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל", להודות על הטבות ה' ולהלל על הגבורות ה'.

נמצא לפ"ז, דהדין הלל בחנוכה אינו אלא על נס נצחון החשמונאים, שהיו בו תרתי: גבורות ה' וטובות ה'. אבל על הנס של פך השמן אין בו חיוב הלל, כיון שלא היו בו הטבות ה'. וכ"ש ברכת ההודאה של על הניסים ודאי דאינה אלא על הנס הנצחון החשמונאים ולא על הנס של פך השמן, דהא הודאה אינה אלא על טובות ה'.

אבל הדלקת הנר וברכתה, פשוט הוא, דאינה אלא על הנס של פך השמן.

וברכת שעשה ניסים וכו', נראה נמי דאינה על הנס של פך השמן… דברכת שעשה ניסים אינה כלל על מצות הדלקה, וגם אינה על הנס של פך השמן, דהא ברכת הודאה היא והודאה אינה אלא על טובות ה', וע"כ דהויא הודאה על נס הנצחון החשמונאים; ומה שמברכים אותה בשעת הדלקה או בשעת ראיית הנר, הוא כדתנן בר"פ הרואה, דהרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל מברך שעשה ניסים לאבותינו, כמו"כ כשרואה הנר חנוכה, דהוי זכרון על הזמן ההוא, הוי כרואה מקום הנס, ולפיכך מברך על הנס. ואפשר דבברכה זו נכלל נמי הנס של פך השמן, אבל עיקרה על נס הנצחון.

ולפ"ד אלה מיושב הכל. דהגמ' בשבת, דכל הסוגיא שם מיירי לענין נר חנוכה, וע"ז קבעי: "מאי חנוכה", על איזה נס קבעוה, כפרש"י שם, לפיכך מפרש רק הנס של פך השמן, דעליו נתקנה הדלקת נר חנוכה, ולא על נס הנצחון. אבל בברכת הודאה של על הניסים הוי להיפוך, דכיון דהוי ברכת הודאה על טובות השם, לפיכך אין מזכירין רק נס הנצחון על היונים ולא הנס של פך השמן[1].

3. גליוני הש"ס מסכת שבת דף כא עמוד ב

שם נעשה בו נס כו', נ"ב מה שהקשו דלמה הוצרך הנס הרי טומאה דחוי' בציבור נ' דכיון דהי' אז חנוכת הבית כמבואר במהרש"א בח"א וכדמוכח נמי ממאי דקרינן בחנוכה בנשיאים וכמובן לכן כיון דחנוכה היא דבר התחליי וראשיי לכל הבא אחריו לכן הוצרך שיהי' בטהרה גמורה לא בדחיית טומאה

זמן ההדלקה –

1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב

וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי.

2. רש"י מסכת שבת דף כא עמוד ב

לשיעורה – שיהא בה שמן כשיעור הזה, ומיהו, אם כבתה – אין זקוק לה. רגלא דתרמודאי – שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים – יוצאים וקונין מהן.

3. תוספות מסכת שבת דף כא עמוד ב

דאי לא אדליק מדליק – אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים[2].

4. חדושי הרשב"א מסכת שבת דף כא עמוד ב

והא נמי דקתני עד שתכלה רגל מן השוק ופרישנא דאי לא אדליק מדליק. לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו.

ופירשו בתוספות דלא אמרו עד שתכלה רגל מן השוק אלא בדורות הללו שמדליקין בחוץ אבל עכשיו שמדליקין בבית מבפנים כל שעה ושעה זימניה הוא דהא איכא פרסומי ניסא לאותם העומדים בבית, ומיהו לכתחלה מצוה להקדים ולהדליק משתשקע החמה מיד דזריזין מקדימין למצוות, ואמרינן לקמן (כ"ג ב') רב הונא הוה רגיל דחליף אפתחא דר' אבין נגרא חזא דהוה רגיל בשרגא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא.

5. חדושי הריטב"א מסכת שבת דף כא עמוד ב

עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות.

6. רי"ף מסכת שבת דף ט עמוד א – ב

רגלא דתרמודאי פי' עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא ובני אדם המביאין אותם נקראין תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהם.

7. רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה

אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה.

8. שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעב סעיף א – ב

סעיף א

אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם [3]סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק.

סעיף ב

שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. הגה: י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין. הגה: ובלילות אחרות ידליק כמו שאר בני אדם, אף על פי שלא הדליק בראשונה (מצא כתוב בשם מהרי"ל ואגודה וד"ע).

משנה ברורה סימן תרעב

(יא) כל הלילה – עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים אבל אם ישנים אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס ה"נ לדידן. ואם בא לביתו קודם עה"ש ומצא ב"ב ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה:

שער הציון סימן תרעב ס"ק יז

(יז) מגן אברהם ודרך החיים וחיי אדם. ובספר חמד משה האריך בזה ודעתו דאם שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם יקיץ ב' או ג' מהם וידליק, ואם אי אפשר להקיצם, מכל מקום ידליק ויברך, דלפי דברי המגן אברהם אם יהיה אדם במקום שאין איש אף מאנשי הבית שם ידליק בלא ברכה, ולא ראינו זה בפוסקים, ואדרבה השלטי גבורים כתב בשם ריא"ז דאף אם הוא בין הנכרים לבדו צריך להדליק, ומשמע מדכתב כן בפשיטות, שידליק בברכה, אלא ודאי דאם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים יותר עדיף, אבל אי ליכא אנשים, בשביל זה לא יבטל המצוה, כן נראה לי וכן נוהגין העולם, עד כאן לשונו, וספק ברכות להקל, ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כוותיה אין מוחין בידו:

 

[1] וזכה תו"ל לכוין לדבריו של המרכבת המשנה (אלפנדרי) הלכות חנוכה(ג,ג) שהיה בזקנותו מרבני חברון תובב"א.

[2] יוסף אומץ חלק א דיני חנוכה סימן תתרעג – [רבי יוסף יוזפא ב"ר פינחס האן נוירלינגן נולד בעיר פרנקפורט על נהר מיין בערך בשנת ש"ל (1570)]

ויש להדליק בתחילת הלילה אף לדידן שאנו מדליקין בפנים, כי כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וכמה תקנות מצינו שתיקנו חכמינו ז"ל, ועתה אף דאזיל ליה ההוא טעמא תקנות המה לא זזו ממקומן

[3] לענ"ד עיקר כוונות השו"ע לפסוק כדברי הטור כמו שהסביר אותו הגר"א וכוונותו לסוף השקיעה דהיינו ממתי שמתחיל להחשיך. וממילא בארץ זה יוצא צאת הכוכבים דידן למרות שאנחנו לא נוהגים פה כר"ת. מה גם שאת הרמב"ם גם ניתן לבאר כך, ואכן הגר"א לא כותב שהרמב"ם הוא מהדעות החולקות על השוע, ובביאור הלכה הביא את ההבנה הפשוטה ברמב"ם שהכוונה לתחילת השקיעה. ובס"ד ראיתי מעין דברי אלו באור לציון חלק ד הערות מג – זמן ההדלקה.