חנוכה

איפה רמוז בתורה?

1. ספר הרוקח הלכות חנוכה סימן רכה

בפרשת אמור אל הכהנים התחיל שבת ורגלים פסח עצרת ראש השנה ויום הכפורים סכות. וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל וסמיך ליה ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור רמז לחנוכה שמן זית זך מן המובחר ואמר להעלות נר יערך את הנרות ללמד לילה ראשונה נר אחת ואחר כך נרות. סמך שמן נרות לסוכות מה סוכות ח' ימים אף חנוכה ח' ימים. וגומר את ההלל. וסמך אל חנוכת המזבח דבר אל אהרן קח את הלוים על ידי שבט לוי יוחנן כהן גדול נעשה חנוכה. ועוד סמך סוכה להעלות נר לומר ששמחת בית השואבה על ידי נר כדאמ' במס' סוכה מנורות של חמשים אמה ולא היה חצר שלא היו רואים בו לכך סמך ורחב חמשים בחמשים החצר נחשת.

ז"את חנוכת המזבח בגימטריא זאת יהיה בימי חשמונים זאת חנוכת המזבח בגימטריא אז שמנת ימי המזבח ביום המשח אותו מאת בגימטריא חנוכה ביום עשרים וחמשה בכסליו. להעלות נר תמיד בפרשת ואתה תצוה לפי שחייב להדליק נרות בחנוכה לכך סמך זאת חנוכת המזבח בהעלותך את הנרות ולפי שעל ידי כהנים נעשה לכך סמך בברכת כהנים דבר אל אהרן ואל בניו לחנוכה המזבח.

ומדליקין בחנוכה ל"ו נרות לפי שבחנוכת העולם ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר וכדאיתא בפסיק' רבתי אותה אורה שנשתמש אדם הראשון היתה ל"ו שעות כדאיתא בבראשית רבה יום ו' י"ב שעות וליל ז' י"ב שעות ויום ז' י"ב שעות וכשיצאו ל"ו שעות החשיך העולם.

2. מי מרום חנוכה – הגרי"מ חרל"פ

בסוכות זמן שמחתנו שהננו מתמלאים אנו באורות החסדים ובי"ג מדות ומקריבים ביום הראשון 13 פרים לאמר אולי ימצאו מידות הללו מקום גם בעמים לנוח עליהם, אבל נשארים הגויים בשלהם והולכים יג הפרים ומתמעטים. כך גם בחנוכה כאשר מתמלאים אנו באור ישע ופדות עמנו מוציאים אנו אורה החוצה להשפיע על העמים שיכירו באי עולם בה' תולים אנו את המנורה בחוץ אבל סמוך לפתחנו ולמען יחול עליהם השפע נדרשים אנו להתחיל בכל שמונה הנרות וזוהי שיטתם של בית שמאי שמתחילין ב8 פרי החג.

אולם בית הלל – צריך לי עיון מה התכוון הרב בהבנת בית הלל.

3. בן איש חי שנה ראשונה פרשת וישב – הלכות חנוכה הקדמה

נקראת חנו כ"ה היא תיבת אור שהיא תיבה של חמש ועשרים שבתורה, כי מן בראשית עד יהי אור תמצא תיבת אור היא תיבה של כ"ה, ולכן הנס התחיל בכ"ה לחודש, ולז"א יהי אור, ויהי אור יהי עולה כ"ה, יהי בו נס של אור, ולכן בזכות שלימות העבודה בשלשה הנז' ניצלו מן שלשה גזירות שגזרו היונים לבטל שבת וחדש ומילה, וגם זכות התורה שהיא חמש ספרים הגין לבטל שלשה גזירות, דר"ת שלהם חמש שהוא ר"ת חדש מילה שבת, גם הנס היה בשמן שתרגומו מש"ח ר"ת הנז', ולכן הנס נעשה בסוף החדש ונמשך שמונה ימים כדי שיזדמן באלו הימים שבת וגם ר"ח, ולכן בלילה הראשונה נתקן שלשה ברכות:

4. ערוך השולחן אורח חיים סימן תרע

כן הוא במדרש [במדבר פרשה י"ג] איתא שמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו ולא חנכוהו עד ר"ח ניסן שבו נולדו אבות והקב"ה שילם לו בימי מתתיהו [מדרש זה הובא במהרש"א שם] ולכן עשו כמו חנוכת המשכן שהיו שבעת ימי המילואים וביום השמיני היה גמר התחלת העבודה במשכן ע"י אהרן ובניו כמבואר בתורה וכן שלמה המלך בחנכו את ביהמ"ק כתיב בדברי הימים [ב' ז, ח – ט] ויעש שלמה את החג שבעת ימים וביום השמיני עצרת ע"ש ולכן לזכרון קראו יום טוב זה ג"כ חנוכה מלשון חנוכת המזבח וחנוכת הבית ויש בזה רמז גם ליום כ"ה חנו – כה [ר"ן שם] ועוד טעם לזה מבואר בספר חשמונאי לפי שע"י הגזרות בטלו אז מלהקריב בחג הסוכות העבר ובשמיני עצרת ולכן לזכרון זה עשו שמנה ימים חנוכה וממילא כשהראו להם מן השמים הנס של הדלקה הראום שהסכימו על ידם לעשות שמנה ימים [וזהו שאמרו בשבת שם לשנה אחרת קבעום וכו' כלומר אחרי שראו דמשמיא הוא דאסכימו על ידייהו לעשות שמנה ימים ע"י השמן שהראו להם שדלק ח' ימים ולזכרון הנס הזה קבעו להדליק נרות בחנוכה כמ"ש הטור]:

על מה ההלל על מה העל הניסים?

5. רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג

הלכה א

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

הלכה ב

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

הלכה ג

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

לשיטת החתם סופר עצם ההודאה היא דאורייתא והצורה היא דרבנן והנציב בהעמק שאלה כו חולק עליו.

ועיין מועדי הראיה עמוד קסה שהרב אחז שהם ימי שמחה כמו שכותב הרמב"ם וכן כותב ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז סימן לז

ואותן סעודות שעושים בימי חנוכה. נראה שהם סעודות מצוה. ולא כדברי מהר"ם (טור או"ח סימן תר"ע), שפסק שהן סעודות הרשות. דלהודות ולהלל נתקנו. ולא למשתה ושמחה. אלא כדברי הרמב"ם (ה' חנוכה פ"ג ה"ג) שהן ימי שמחה והלל. וכן נמצא במרדכי ארוך (חדושי אנשי שם פסחים פ"ד אות א'), דלהודות והלל נקבעו משום הנס. וימי משתה ושמחה נמי נקבעו, כדאיתא במגילת תענית. דקבעו י"ט, משום חנוכת המזבח. ובתלמודא משמע דנתקנו נמי למשתה ושמחה. מדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כ"א ע"ב) לשנה האחרת קבעו ועשאום י"ט בהלל ובהודאה. ומדאמר י"ט, ולא קאמר קבעו ח' ימים להלל ולהודאה, ש"מ די"ט נמי כפשוטו הוא, למשתה ושמחה, ואף רש"י פי' שם, לא שאסרום במלאכה, אלא להלל ולהודאה. משמע דלא אפיק רק עשיית מלאכה. וכן מצאתי. ועוד נ"ל, דקל וחומר הוא. דהא לא גרע מבי ישוע הבן, דע"כ סעודות מצוה נינהו. מדאזיל רב להתם. והיינו טעמא, מאחר שהוא לפרסם מצוה, או הנס, כדי ליתן שבח והודיה למקום, נקרא מצוה. ק"ו ימי חנוכה, דניתנו לשבח והודיה, ולפרסם בהן הנס, והר"ן כתב (שבת י' ע"א בדפי הרי"ף). שנהגו לאכול גבינה בחנוכה, והטעם הוא נמי לפירסום מצוה. לפי שאמרינן במדרש, דבתו של יוחנן האכילה לראש אויבים גבינה, ושכרתו. וחתכה את ראשו, וברחו כולם, ע"כ.

ולכן אומר הרב שאין צורך בשירות ותשבחות על מנת שהסעודות יהיו של מצוה. וכך פוסק להלכה, וכותב שהוי כקבלת חובה של דברי הרמב"ם.

וכן כותבים התוספות מסכת תענית דף יח עמוד ב

הלכה מתענה ומשלים – פי' הא דקפסק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי דאי אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב.

וכן כותב היעבץ בסידור.

ואפשר להוסיף עוד רמז שראיתי בחומת אנך על תהילים: מזמור שיר חנוכת הבית – ר"ת שמחה.

חמדת ימים חנוכה פרק א אות מח

ראוי להרבות השמחה בר"ח ושבת שחל בחנוכה

מח) וכן שבת וראש חדש שחל להיות בתוכם ראוי להרבות השמחה בהם כי אף עליהם גזרו כנזכר לעיל, ואף בכל שמונה ימי חנוכה ראוי לשמוח בהם כמועדי רגל בשמחה של מצוה כי מבלעדי הנסים שנעשה בהם גם באלו הימים היתה חנוכת המזבח, והעושה סעודה בכל יום משמונת ימי חנוכה הרי זה משובח.

6. עמק ברכה הלל על הנס – ר אריה לי'ב פומרציק זצ"ל

שבת ד' כ"א: מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום א' נעשה נס והדליקו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב בהלל והודאה.

שמעתי מקשים, כפי שידוע דבימי חנוכה נעשו בהם ב' ניסים לישראל: א' נס של נצחון החשמונאים על היונים, וזהו הנס העיקרי, כמו שאנו אומרים בהודאת על הניסים שבתפלה: כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו'; ב' נס של פך השמן. וא"כ קשה, למה קאמרה הגמ' סתם שגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום ולא ביארה שזה הי' דרך נס ופלא. וכן קשה להיפוך, בנוסח הודאת על הניסים למה אין מזכירין ג"כ הנס של פך השמן, רק אומרים סתם והדליקו נרות בחצרות קדשיך. והרמב"ם בריש הל' חנוכה, כשביאר מאי חנוכה, באמת כתב שם שני הניסים הנ"ל. יעו"ש שהאריך בזה.

ואשר נראה לע"ד בזה, דצ"ע, אם כל דיני חנוכה, והיינו הלל והודאת על הנסים והדלקת הנר וברכותי', אם כולם בנוים על יסוד שני הדינים ביחד, או אפשר דחלוקים הם בעיקר יסוד תקנתם, ואיכא מה שהוא בנוי רק על יסוד נס אחד ולא על נס הב' וכן להיפוך. וצ"ע ובירור.

והנה, אמירת ההלל עיקר תקנתו משום דין שירה על הנס…

ולכאורה צ"ע בעיקר דין זה, דאיזה חילוק יש בין טבע לנס, ולמה כשאנו מקבלים טובות מהשם דרך הטבע אין אנו מחויבין בשירה אלא בברכת הודאה, כגון ברכת הטוב והמטיב ועוד ברכות אחרות של הודאה, כמבואר בפ' בתרא דברכות, הא כל דרכי הטבע הם נס ממש, ולא ניסים רגילים אלא ניסים נפלאים, כמו שאנו אומרים בתפלה: נודה לך ונספר תהלותיך על ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ובברכת אש"י אנו אומרים: רופא כל בשר ומפליא לעשות, הרי שדרך הטבע כזה הוא פלא ממש, והחילוק הוא רק שבדרכי הנס אנו מכירים את יד השם הגדולה ובדרכי הטבע אין אנו מכירים את יד השם רק מאמינים ויודעים שכן הוא, אבל באמת הם ניסים נסתרים והכל מהשם הוא, וא"כ קשה, דלמה אין אנו מחויבין בשירה גם על דרכי הטבע.

אך נראה, דזה גופא, מה שבדרכי הטבע אין אנו מכירין את יד השם רק מאמינים ויודעים ובדרכי הנס אנו רואין ומכירין את יד השם הגדולה, וא"כ נמצא דבנס לבד טובות השם ניתוסף בו נמי גבורות השם, ומשום זה הוא דחייבין בשירה. ומעתה החילוק מבואר, דעל טובות השם אנו חייבין בהודאה ועל גבורות השם אנו חייבין בשירה, וזהו דין שירה על הנס. אך עדיין צ"ע, אם סגי לדין שירה על הנס בגבורות השם גרידא או צריך ג"כ טובות השם. ונפ"מ בזה, אם יעשה השם לנו איזה נס או מופת אשר לא יצא לנו שום הטבה מזה, אם חייבין בשירה על נס כזה.

…ירושלמי דפ' ערבי פסחים ה"ו מבואר להדיא, דבפורים כיון דלא נגאלו מן המלכות אין זה גאולה שלמה ואין ראוי לומר עליו שירה, ואף דמצד גבורות השם אין כאן חסרון, דהרי הי' נס גמור שהכל הכירו את יד השם. הרי להדיא, דלא סגי בגבורות השם גרידא, אלא צריך ג"כ הטבות השם, וכיון דלא נגאלו מן המלכות אין כאן הטבה שלימה.

….

הרי נתבאר, דלדין שירה על הנס צריך בי' תרתי: גבורות השם בשלימות, והיינו גבורות השם של א"י; וגם הטבות השם, שיהי' הטבה שלמה. …וכן בשירת ההלל, כל דבריה אינם אלא בשני דברים אלו, בגבורות השם והטבות ה', וגם כלולים בה שתי לשונות של שבח: הלל והודאה, הודאה על הטבות ה' והלל על גבורות ה'.

…

וזהו פירוש הודאת על הניסים: "כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם", ולא בדרך טבעי, אלא "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", והיינו בדרך נס, והתוצאה מזה היתה שתים: "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", היינו גבורות ה'; "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה", והיינו הטבות ה', ולפיכך "קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל", להודות על הטבות ה' ולהלל על הגבורות ה'.

נמצא לפ"ז, דהדין הלל בחנוכה אינו אלא על נס נצחון החשמונאים, שהיו בו תרתי: גבורות ה' וטובות ה'. אבל על הנס של פך השמן אין בו חיוב הלל, כיון שלא היו בו הטבות ה'. וכ"ש ברכת ההודאה של על הניסים ודאי דאינה אלא על הנס הנצחון החשמונאים ולא על הנס של פך השמן, דהא הודאה אינה אלא על טובות ה'.

אבל הדלקת הנר וברכתה, פשוט הוא, דאינה אלא על הנס של פך השמן.

וברכת שעשה ניסים וכו', נראה נמי דאינה על הנס של פך השמן… דברכת שעשה ניסים אינה כלל על מצות הדלקה, וגם אינה על הנס של פך השמן, דהא ברכת הודאה היא והודאה אינה אלא על טובות ה', וע"כ דהויא הודאה על נס הנצחון החשמונאים; ומה שמברכים אותה בשעת הדלקה או בשעת ראיית הנר, הוא כדתנן בר"פ הרואה, דהרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל מברך שעשה ניסים לאבותינו, כמו"כ כשרואה הנר חנוכה, דהוי זכרון על הזמן ההוא, הוי כרואה מקום הנס, ולפיכך מברך על הנס. ואפשר דבברכה זו נכלל נמי הנס של פך השמן, אבל עיקרה על נס הנצחון.

ולפ"ד אלה מיושב הכל. דהגמ' בשבת, דכל הסוגיא שם מיירי לענין נר חנוכה, וע"ז קבעי: "מאי חנוכה", על איזה נס קבעוה, כפרש"י שם, לפיכך מפרש רק הנס של פך השמן, דעליו נתקנה הדלקת נר חנוכה, ולא על נס הנצחון.

אבל בברכת הודאה של על הניסים הוי להיפוך, דכיון דהוי ברכת הודאה על טובות השם, לפיכך אין מזכירין רק נס הנצחון על היונים ולא הנס של פך השמן[1].

7. שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן נח ד"ה ולכן נלענ"ד

ולכן נלענ"ד דהדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שע"י זה יתן אל לבו להודות לה' על הנסים הגדולים שעשה לנו בנצחון המלחמות, וכמו שאומרים בנוסח "הנרות הללו וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל", ולא נזכר כלל נס פך השמן משום שאין ההדלקה באה כזכר לנס פך השמן, כי לא מצינו בשום מקום להודות לה' לדורי דורות עבור זה שעשה הקדוש ברוך הוא נס כדי שיוכלו כלל ישראל לקיים מצוה. ובמס' סופרים שהובאה בהגהות מיימוני ובב"ח הגירסא "שמברכין להדליק ומיד אומר הנרות הללו ואח"כ מברך שעשה נסים ומדליק", והוא כדי שידע לכוין על נס הישועה ונצחון המלחמה, ואפי' לדידן שאין נוהגים כך הוא משום שלא תקנו לאמרו אלא בשעת ההדלקה ממש ולא לפניו, וגם יתכן דכיון שקיי"ל כבתה אין זקוק אין טעם לתקן את האמירה לאחר ההדלקה כיון שאם מיד כבתה כבר נגמרה המצוה. וזהו מה שאומרים בנוסח על הנסים בתפילה ובבהמ"ז בסיום ההזכרה של הנסים והישועות "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול" ואין אומרים להדליק נרות ולהודות, ומשום שכל עיקר ההדלקה היא להודות ולהלל ולפרסם נס הישועה וההצלה.

[וראיתי בקובץ מבקשי תורה שנערך על ידי הרב יצחק דרזי בשם הרב אלישיב שמסביר למה בכל זאת יש הידור שכל אחד ידליק ולא השאירו זאת על חובת הגברא? וכותב שכיון שזה גדר של הודאה וכן מביא מריא"ז שגם הדלקת הנר היא גדר של הודאה ממילא יש חשיבות שכל אחד יודה בעצמו וכמו שהלל כל אחד אומר בעצמו. וכעין זה שמעתי מראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א שאמר שבחזרת הש"ץ מצאנו שהכל החזן אומר בשביל כולם למעט מודים שזה כל אחד אומר מעצמו(מודים דרבנן) וביאר שלהגיד תודה כל אחד צריך בעצמו ולא מועיל שמישהו יגיד בשבילך]

8. חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת שבת דף כא עמוד ב

כשנכנסו יונים להיכל. וא"ת וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה ולא היה זה רק לעשות מצות הדלקה, היו קובעין חנוכה וכל נס שחייב להודת ולהלל הוא בשביל הצלתו ולא בשביל שנעש' לו נס לעשות המצוה, [וראיה כי בעל הניסים לא הזכירו הנס של הנרות כלל]. וי"ל שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל מה שנצחו את היונים, רק שלא היה נראה שהי' נצחון ע"י נס הש"י שעשה זה ולא מכחם וגבורתם, ולפיכך נעשה הנס ע"י נרות המנורה שידעו שהכל היה בנס המלחמה ג"כ. ודוקא נס זה נעשה, כי עיקר רשעת היונים שטמאו את ההיכל, וכמו שאמרו שכשנכנסו יונים להיכל ר"ל שהם טמאו את ההיכל. וכן אמרו בכל מקום (ע"ז נ"ב ב') אבני מזבח ששקצו אנשי יון וכן בכמה מקומות. והש"י ראה רשעתם שטמאו היכל שלו, ונתן כח ביד חשמנאי [ובניו] שהם כהנים עובדי השם בהיכלו, ואלו נצחום דוקא ולא אחרים.

ולפיכך כאשר נצחום טהרו את המקדש, וכמו שתקנו בעל הנסים ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וטהרו את מקדשך וכו'. וכאשר לא היה להם שמן נעשה להם נס כדי שיוכלו לטהר ולחנך הבית. ולכך נקרא חנוכה שהיו מחנכין את ב"ה אחר שטמאוהו בני יון. ולפיכך הנס הזה שנעשה בשמן הוא הנצחון שהיו מנצחין היונים, כי הנצוח היה בשביל שטמאו את ההיכל, והש"י רצה בעבודה לשם.

9. גליוני הש"ס מסכת שבת דף כא עמוד ב

שם נעשה בו נס כו', נ"ב מה שהקשו דלמה הוצרך הנס הרי טומאה דחוי' בציבור נ' דכיון דהי' אז חנוכת הבית כמבואר במהרש"א בח"א וכדמוכח נמי ממאי דקרינן בחנוכה בנשיאים וכמובן לכן כיון דחנוכה היא דבר התחליי וראשיי לכל הבא אחריו לכן הוצרך שיהי' בטהרה גמורה לא בדחיית טומאה

זמן ההדלקה –

1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב

וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי.

2. רש"י מסכת שבת דף כא עמוד ב

לשיעורה – שיהא בה שמן כשיעור הזה, ומיהו, אם כבתה – אין זקוק לה. רגלא דתרמודאי – שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים – יוצאים וקונין מהן.

3. תוספות מסכת שבת דף כא עמוד ב

דאי לא אדליק מדליק – אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים[2].

4. חדושי הרשב"א מסכת שבת דף כא עמוד ב

הא דאמרינן מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מסתברא דלאו עיכובא הוא לומר דקודם לכן אם רצה להדליק אינו מדליק, דהא ודאי אילו רצה להדליק מדליק סמוך לשקיעת החמה דהא איכא פרסומי ניסא, וכענין שאמרו לקמן (כ"ג ב') בנר שבת דעמוד האש משלים לעמוד הענן ולומר דבמדליק סמוך לשקיעה איכא היכר דלצורך שבת מדליקו והכא נמי דכוותה, אלא דעיקר מצותה לחייבו להדליק אינה אלא משתשקע החמה, והראיה הדלקת נר חנוכה בערב שבת דעל כרחין מקדים עם חשיכה

והא נמי דקתני עד שתכלה רגל מן השוק ופרישנא דאי לא אדליק מדליק. לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו.

ופירשו בתוספות דלא אמרו עד שתכלה רגל מן השוק אלא בדורות הללו שמדליקין בחוץ אבל עכשיו שמדליקין בבית מבפנים כל שעה ושעה זימניה הוא דהא איכא פרסומי ניסא לאותם העומדים בבית, ומיהו לכתחלה מצוה להקדים ולהדליק משתשקע החמה מיד דזריזין מקדימין למצוות, ואמרינן לקמן (כ"ג ב') רב הונא הוה רגיל דחליף אפתחא דר' אבין נגרא חזא דהוה רגיל בשרגא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא.

5. חדושי הריטב"א מסכת שבת דף כא עמוד ב

ועיקר מצותה משתשקע החמה. פי' היה נראה כי סוף השקיעה דהיינו בין השמשות קאמר, דהכי משמע האי לישנא כדפירש ר"ת ז"ל בסוף פרקין (ל"ה א'), ומיהו ודאי אם רצה להדליק מתחלת השקיעה מדליק, שאם לא כן נרות של שבת אימת מדליק להו, אלא ודאי כדאמרן דכל זמן שקיעת החמה שהנר אורו מבהיק זמנם להדליק בברכה ולאפוקי קודם לכן.

דאי לא אדליק מדליק. פי' עד ההוא שיעורא בלחוד ומכאן ואילך עבר זמנו, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין היכר לבני רשות הרבים יותר, אבל אנן דמדליקינן בפנים ואין היכר אלא לבני הבית, יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר, ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו].

עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות.

6. רבינו ירוחם נ"ט ח"א – קובץ שיטות קמאי מסכת שבת דף כא עמוד ב

מצותה להדליקה בלילה משתשקע החמה.

7. עיטור הלכות מילה חלק ג – קובץ שיטות קמאי מסכת שבת דף כא עמוד ב

ופי' הר"ר שמעון בשם הר"ר יעקב משתשקע החמה לאו בין השמשות הוא שאינו נראה ברקיע דהא משתשקע החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ובין השמשות לא הוה אלא ג' חלקי מיל אלא משתשקע החמה דהיינו ביאת אורו סמוך ללילה שאעפ"י ששקעה החמה יש שהות מעט עד הלילה והכי אמרינן בחנוכה (כ"א ב) משתשקע החמה ביאת אורו היא והיינו דקתני משתשקע החמה משמע שכבר שקעה והתם קתני משקיעת החמה מתחלת שקיעתה.

8. ספר יראים סימן רעד [דפוס ישן – קב]

והא דתניא בנר חנוכה [שבת כ"א ב'] מצותה משתשקע החמה בעוד קצת יום קאמר דכיון שהחשיך קצת לא הוי שרגא בטיהרא ובאותו זמן מתחילין בני אדם לשוב לבתיהן ומתמיהין שרואים נר בעוד היום ויודעים שמחמת מצוה היא ואיכא פרסומי ניסא.

9. רי"ף מסכת שבת דף ט עמוד א – ב

רגלא דתרמודאי פי' עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא ובני אדם המביאין אותם נקראין תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהם.

10. רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה

אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה.

11. הגהות מיימוניות הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה

והנה פסק כשני הלשונות וכן כתב ראבי"ה שמצא בשם ר"ת דבהני תרוייהו אזלינן לקולא בשיעורא ובדלא אדליק דבשל סופרים הלך אחר המיקל אבל ר"י אומר שנהגו העם כלשון ראשון. אמנם כיון שאין אנו מדליקין אלא בבתים מבפנים ואין כאן פרסום נס כ"א לבני הבית א"כ כל זמן שאין בני הבית ישנים צריך פרסום נס אפילו עד עמוד השחר ע"כ.

12. מגיד משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה

ויש מן המפרשים נדחקין ואומרים דודאי אם לא הדליק בתוך שיעור זה מדליק כל הלילה דהא תנן (מגילה כ') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתקנה אבל תוך זמן זה עשה מצותה כתקנה אלו דבריהם ז"ל. ולשון דאי לא אדליק קשה לפירוש זה דמצוה כתקנה אינו כל הזמן הזה דא"כ הוה להו למימר לאדלוקי. ומ"ש רבינו ולא מקדימין ולא מאחרין יצא לו ממה שאמרו שם (שבת כ"ג:) תנא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר והוא מפרשה בנר חנוכה:

13. מעשה רקח הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה

עבר זמן זה אינו מדליק. אפשר שכוונתו אינו חייב להדליק ונפקא מינה שלא יברך.

14. שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעב סעיף א – ב

סעיף א

אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם [3]סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק.

סעיף ב

שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. הגה: י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין. הגה: ובלילות אחרות ידליק כמו שאר בני אדם, אף על פי שלא הדליק בראשונה (מצא כתוב בשם מהרי"ל ואגודה וד"ע).

15. לבוש אורח חיים סימן תרעב

מצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה, שאז העם עוברים ושבים ורואין וגם הנרות מאירין ואיכא פרסומי ניסא, מה שאין כן ביום דשרגא בטיהרא וכו':

16. משנה ברורה סימן תרעב

(יא) כל הלילה – עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים אבל אם ישנים אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס ה"נ לדידן. ואם בא לביתו קודם עה"ש ומצא ב"ב ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה:

17. שער הציון סימן תרעב ס"ק יז

(יז) מגן אברהם ודרך החיים וחיי אדם. ובספר חמד משה האריך בזה ודעתו דאם שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם יקיץ ב' או ג' מהם וידליק, ואם אי אפשר להקיצם, מכל מקום ידליק ויברך, דלפי דברי המגן אברהם אם יהיה אדם במקום שאין איש אף מאנשי הבית שם ידליק בלא ברכה, ולא ראינו זה בפוסקים, ואדרבה השלטי גבורים כתב בשם ריא"ז דאף אם הוא בין הנכרים לבדו צריך להדליק, ומשמע מדכתב כן בפשיטות, שידליק בברכה, אלא ודאי דאם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים יותר עדיף, אבל אי ליכא אנשים, בשביל זה לא יבטל המצוה, כן נראה לי וכן נוהגין העולם, עד כאן לשונו, וספק ברכות להקל, ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כוותיה אין מוחין בידו:

18. מחזיק ברכה אורח חיים סימן תרעב ס"ק ג

ג. לכתחילה יש לחוש להדליק בזמנה לקיים המצוה כתקנה והרב שב יעקב סי' כ"ב העלה להתפלל ערבית קודם ההדלקה ע"ש באורך ועיין בתשובה שבסוף ד' שיטות למהרי"ש בקונטריס התשובות שם סי' ב' ואחר ראות כל דברי הרבנים הנז' ויתר אחרונים נראה דהמדליק קודם שילך להתפלל ערבית לא הפסיד דיש לחוש דעד שיתפלל יעבור זמן הדלקתה שהוא חצי שעה מדינא דגמרא ודוק.

– לגבי הבנת לשון השוע עיים מאמר מרדכי כרמי  ולגבי הברכה לאחר הזמן עיין מגן אברהם ופרח שהבינו שזה אכן כשיטת רי. ועיין מור וקציעה וחמד משה וערך השולחן.

ועיין ארץ צבי פרומר סימן קכא דברים נכוחים בזהירות להדליק בזמן

מקום ההדלקה

19. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו. אמר רבא: צריך נר אחרת להשתמש לאורה. ואי איכא מדורה – לא צריך, ואי אדם חשוב הוא, אף על גב דאיכא מדורה – צריך נר אחרת.

20. רש"י מסכת שבת דף כא עמוד ב

מבחוץ – משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר.

ואם היה דר בעלייה – שאין לו מקום בחצרו להניחה שם.

מניחה – מבפנים, כנגד חלון הסמוך לרשות הרבים.

הסכנה – שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א).

21. תוספות מסכת שבת דף כא עמוד ב

מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ – ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר.

22. ערוך השולחן אורח חיים סימן תרעא

כבר כתבו הסמ"ג והגהמ"י [פ"ד אות ל'] בשם ר"י דלאו דווקא חצר קאמר שלא מצינו שנצטרך נרות בחצר אלא בבית שבחצר קאמר עכ"ל וכן מבואר מדברי הרמב"ם שם שכתב על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית עכ"ל

23. רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ג

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס.

24. רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ז – ח

נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ואם היה דר בעליה מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה לא עשה כלום לפי שאינו ניכר.

בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו דיו.

להביא את דברי הרב זצ"ל וכן בבני יששכר.

טעמי המנהגים סימן תתנ

טעם שעכשיו אנו מדליקין נר חנוכה בפנים, כי הנה עכשיו בעקבות משיחא חוצפא יסגי, ורשעים אשר בקרבנו הם יושבין הן הן המתגברין על חכמת התורה ולומדיה, והנה מדליקין בפנים לבטל כחן וחכמתם (שם):

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעא סעיף ה

נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו; ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר; ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים; ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שלחנו ודיו, וצריך נר אחר להשתמש לאורו; ואם יש מדורה א"צ נר אחר; ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה, צריך נר אחר.

25. באור הלכה סימן תרעא סעיף ה ד"ה * פתח החצר

* פתח החצר – ר"ל ושלא כדעת רש"י דסובר דמניחו על פתח הבית הפתוח לחצר. ובר"ן ובאור זרוע העתיקו כרש"י:

26. ערוך השולחן אורח חיים סימן תרעא

ותמיהני כיון דרש"י והר"ן והרמב"ם ור"י וסמ"ג והגהמ"י דרבים הם ופירשו דלא כהתוס' איך לא הביאו דעתם כלל וצ"ע [אמנם במס' סופרים פ"כ הל' ה' כתוב נר חנוכה מצוה להניחה בפתח הסמוך לרה"ר ע"ש]:

27. לבושי שרד אורח חיים סימן תרעא סעיף ה

(שו"ע סעיף ה) שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים וכו'. וגם אין לו פתח פתוח לחצר, אלא פתוחה היא לבית, דהשתא כי מנח לה על פתח החצר או על פתח הבית לא מינכר דמשום עליה הוא, לכן מניח בחלון הסמוך לרשות הרבים, כן כתב הב"י [עמוד תריט דבור ראשון]:

28. פרי חדש אורח חיים סימן תרעא סעיף ה

ומה שכתב [ואם היה דר בעליה וכו'] מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. דבר ברור הוא, שאם החלון למעלה מעשרים אמה, שמניחה על פתח ביתו:

29. שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעא סעיף ח

מיהו בזמן הזה שכולם מדליקין בפנים ממש, ואין היכר לבני ר"ה כלל, אפילו יש לחצר או לבית הרבה פתחים להרבה רוחות אין מדליקים אלא פעם אחת בפנים, כן נ"ל וכן המנהג פשוט.

30. ערוך השולחן אורח חיים סימן תרעא סעיף כד

והנה עתה אין אנו מדליקין בחוץ ואף שאין סכנה אצלינו מ"מ כמעט הוא מהנמנעות מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר גשם ושלג ורוחות חזקים וא"א להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית וכולי האי לא אטרחוהו רבנן ועוד דבזה לא יהיה היכר למצוה כל כך וגם לא בכל המקומות יניחו לעשות כך ולכן כולנו מדליקין בבית ולכן כיון שההיכר הוא רק לבני הבית ואין היכר לבני רה"ר כלל אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח ומ"מ המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם ואין לשנות.

31. שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן סה

ואשר שאל במי שדר בקומה העליונה למעלה מכ' אמה מרה"ר דאין פרסומא לעוברים ושבים האם ידליק בפתח ביתו מבפנים או שמא בפתח הכניסה לכל הבנין (כשיש בו עוד דיירים) וירד מדירתו וידליק, או דידליק ליד החלון כרגיל דיהי' פרסומא ניסא כלפי אלה הדרים ממול בבנינים השכנים בקומות העליונות.

הנה כפי המנהג להניח משום פרסומא ניסא בחלון הבית גם בזה יעשה כן דעיקר השאלה של למעלה מכ' אמה של נדון דידן אינו דומה ללמעלה מכ' בש"ס ובשו"ע סי' תרע"א דאין יוצאים דיעבד בזה איירי שלכולם גם לבני בית הוא למעלה מכ', משא"כ הכא דמדליקין בפנים, ובפנים איכא למטה מכ' בזה יוצאים עכ"פ מעיקר דין המצוה כמבואר בש"ס ובשו"ע סו"ס תרע"א, כיון דאיכא היכירא לבני בית, וגם בזה משמע בפמ"ג במ"ז שם סוס"ק הי' דידליק בחלון אפי' למעלה מכ' דמ"מ איכא היכרא קצת לרה"ר, ובמחה"ש ס"ק ו' כ' כן דרך אפשר.

ומ"מ מעיקר התקנה תקנו חז"ל שידליק סמוך לר"ה דאיכא פרסומא ניסא גם בחוץ ופליגי רש"י ותוס' והפוסקים במקום ההנחה אם פתח הבית או פתח החצר, ובדר בעליה בפתח החלון, וכיון דהאמת הוא דאיכא שכנים מכמה צדדים שיכולים להביט בנ"ח, שלהם הוא תוך כ' אמה, נוסף למש"כ הפמ"ג דגם למעלה מכ' איכא היכרא קצת, מלבד היכר גמור לב"ב בפנים איני רואה סיבה לשנות המנהג מכבר להדליק בכה"ג על פתח החלון, ובשיעור מרחק של השכנים ממול לא קבלנו דבר אלא העיקר שאפשר להסתכל עוד בראיה רגילה דדוקא ממטה למעלה השיעור כ' אמה דאין אדם משליך ראשו לאחריו להביט למעלה כמש"כ המאירי ריש סוכה.

32. שו"ת שרידי אש חלק א סימן נו עמוד קסז

ענין ראשון: מי שגר בקומה חמישית למעלה מכ' אמה מה דינו בנר חנוכה

על השאלה במי שדירתו בקומה החמישית וחלונו למעלה מעשרים אמה מה דינו בנר חנוכה? הדבר פשוט כמו שכתב הפר"ח בסי' ע"ר והובא במחה"ש שישים את הנרות בפתחו, ואפילו בא"י שחזרנו לדינא דגמ' לשים את הנרות בפתח הבית או החצר, זה משום שבא"י יש לנו רשות לקיים המצוה כהלכתה, אבל מי שדר בקומה החמישית ואין לו אפשרות לקיים שימת הנרות בפתח החצר, ודאי שצריך לשים את הנרות בפתח ביתו, כמש"כ הפר"ח ואין זה צריך לפנים.

33. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קכה

שפיר כתב המג"א דאם יש לו חלון הסמוך לרה"ר =לרשות הרבים= יניחנו בחלון ופי' בלב"ש טעמו דפרסומי ניסא עדיף מסברא שיכנס בין שתי מצות, ולמש"כ הוא ברור מגמ' דפרסומי ניסא הוא מעיקרי הדינים בהנרות וטעם שיכנס בין שתי מצות אינו שייך להמצוה ולזכרון הנס אלא כשהיה פרסום הנס שוה באיזה צד יניחנו להנר הכריע ההלכתא כר' שמואל מדיפתי דכניסה בין שתי מצות ממעלת ימין, אבל לא שייך שיהא עדיף ואף לא שוה למעלת פרסום ניסא שלכן אף שעיקר בזה"ז הוא ההיכר לבני הבית מאחר שא"א לנו להדליק מבחוץ מ"מ מה שאפשר לעשות ביותר פרסום ודאי יש לעשות, וכן אני נוהג שאני מדליק בחלון הנראה בחוץ להעוברים ושבים שם וכן נהג אדוני אבי הגאון זצ"ל והרבה גדולי דורות שלפנינו מהיום שנעשה א"א להדליק בחוץ וכן הוא הנכון לדינא וכן איתא במ"ב ס"ק ל"ח, וכן יש לכתר"ה להתנהג. והנני ידידו משה פיינשטיין.

34. שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן רא ד"ה והנה מדדייק

והנה מדדייק הב"י ז"ל דתלוי במינכרא מילתא דמשום עלייה הוא כלומר דכשרואין נרות דולקין אנחנו צריכין להכיר מאיזה בית ומי הוא הבעה"ב שהדליקן, והטעם נראה דתקנת חז"ל היתה איש וביתו וצריך להכיר מאיזה בית הנרות הם (ואולי יש לזה מקור בהלכה שאמרו חז"ל נר חנוכה איש וביתו וצ"ב מה זה ביתו ולהנ"ל נראה דיש בזה הלכה מיוחדת שיהא הנר ניכר בהדלקה ויהי' איש וביתו אבל אם יהי' איש ואין לו בית או בית ואין איש ואפי' איש ויש לו בית אבל אינו מדליק לכן קאמר שהא בהא תלוי לגבי הדלקה ולכן צריך להיות מינכר דמשום ביתו הוא). ולכן אם יש לו פתח פתוח לחצר וחצר פתוח לר"ה והכל מפולש שאז ניכר שההדלקה בשביל הבית הפנימי הוא אז מקרי הדלקה כשרה ויוצא ידי חובתו אבל הדר בעלייה ומדליק נרות למטה או בבית אחר שיש לו רשות לעבור דרך עליו מ"מ הרי לא מינכר דהני נרות בשביל העלייה הם ומעתה כ"ש אם ירד למטה בקומה התחתונה וידליק שם ודאי דלא מינכרא מילתא דבשביל העלייה הוא מדליק אלא הו"ל כמי שהלך לבית שכנו ומדליק שם נרות דלא הוי' ביתו ולא יצא ידי חובת ביתו.

ולשאילתן לכאורה נראה דלהדליק בפתח פתוח לחדר המדרגות כיון דלא הוה נגד החצר ולא נגד הרה"ר א"כ לא עבד דלא כמר ודלא כמר דהרי על פתח חצר אינו מדליקו גם בבית אינו מדליק כיון שמדליק מפתח ביתו מבחוץ אבל אם ידליק על פתח ביתו מבפנים ורק בפתח הפתוח וסמוך לחדר מדרגות בזה יוצא ידי שיטת הרמ"א ושאר פוסקים ואם מניחו בחלון כבר תלוי במ"ש לעיל.

35. שו"ת אור לציון חלק ד – הערות פרק מב – סדר ההדלקה

נראה, שלמעשה אין להניח נרות חנוכה בפתח חדר המדרגות, ומשום שנראה שאינו נחשב לענין חנוכה כחצר אלא כבית השותפין, כיון שהוא מקורה. אף שלענין שבת דינו כחצר, וכמו שנתבאר בספר אור לציון תשובות ח"ב פרק כ"ג בבאורים לתשובה י"ג, ע"ש. ולא מצינו שתיקנו להניח בפתח בית השותפין. (וראה בספר אור לציון תשובות ח"ג פרק ז' בבאורים לתשובה י"ב לענין בדיקת חמץ בחדר מדרגות, ולענין שותפות כל דייר בחדר המדרגות).

ועוד, שלשיטת החזו"א חצר שבזמנינו אין דינה כחצר, וכמבואר בדבריו בהלכות עירובין סימן ס"ה ס"ק נ"ב, שחצרות שלנו דין מבוי להן ולא דין חצר, כיון שמשמשות הן למעבר בלבד ולא לכל תשמישי חצר כבזמן חז"ל, ע"ש. וראה גם בדבריו בסימן צ' ס"ק כ"ג וביו"ד סימן קס"ח ס"ק ו'. אף שהגרי"ז מבריסק לא סבר כן, וס"ל דחשיב חצר, וכך נהג בעצמו שהיה מדליק בפתח חדר המדרגות.

ועוד יש לצרף את שיטת רש"י שאין מדליקים בפתח החצר אלא בפתח הבית, וכן היא שיטת הרמב"ם, וכמו שנתבאר לעיל בתשובה הקודמת, אף שנתבאר שם שלמעשה יש לנהוג כדברי התוס' וכפי שפסק מרן, ע"ש. (ואפשר שבמקום שיש חדר מדרגות נפרד למתגורר בקומה גבוהה, אף לרש"י יניח בפתח חדר המדרגות, כיון דחשיב ביתו).

והנה לפ"ז יש לדון בחדרי מדרגות שלנו, שאין פתחי הבתים, דהיינו פתחי הדירות, פתוחים לרשות הרבים או לחצר אלא פתוחים לחדר המדרגות, דיש לומר דגם בכה"ג חשיב לא מינכרא מילתא דמשום עליה הוא, אף שיש מקום לומר שאין זה אלא כשהעליה פתוחה לבית של אדם אחר, ולא לחדר מדרגות כמו שבימינו. ומכל מקום מכל הטעמים שנתבארו נראה שמי שפתח ביתו נראה לעוברים ושבים ברשות הרבים, ויכולים הם לראות את הנרות, וכגון שגר בקומת הכניסה, או שיש מעט מדרגות עד לפתח ביתו, שידליק בפתח ביתו, אבל אם גר גבוה יותר, לא ידליק בפתח חדר המדרגות.

וכיון שאין לו להדליק בפתח חדר המדרגות, הרי שאם יש לו חלון הגבוה פחות מעשרים אמה לרשות הרבים, ידליק בחלון, וכמבואר בשו"ע בסימן תרע"א סעיף ה'. ולא יניח בפתח הבית מחוץ לדלת, אף אם עוברים שם השכנים, שאין זה פתח הפתוח לרשות הרבים.

וכל זה כשהחלון פונה לרשות הרבים, דאל"כ יניח בפתח הבית. וכן אם החלון גבוה מעשרים אמה לא יניח בחלון אלא בפתח הבית, וכמ"ש הפר"ח שם, שדבר ברור הוא, שאם החלון הוא למעלה מעשרים אמה, שמניחו על פתח ביתו. וכן כתב החיי אדם בכלל קנ"ד סעיף ט"ז ובשעה"צ שם ס"ק מ"ב. (וראה להלן בתשובה ז' במי שיש מול חלונו בנין עם חלונות).

 

ומאחר ועיקר מקום ההדלקה בפתח הבית נתקן משום פירסומי ניסא לרבים, מי שמצד פתח ביתו אין עוברים ושבים ואין פירסומי ניסא, ומצד חלונו יש היכר לעוברים ושבים, ידליק בחלון הפונה לרשות הרבים משום פירסומי ניסא.

ומי שיש לו פתח מרפסת בביתו הפונה לרשות הרבים, וכן חלון הפונה לרשות הרבים, יעדיף להדליק בפתח המרפסת, ומשום שמלבד פירסומי ניסא גם מדליק ליד פתח, ויש מעלה לנתינת הנרות לפני פתח, וכפי שיתבאר להלן. אולם כל זה בפתח המרפסת, אבל במרפסת פתוחה עצמה, עדיף להדליק בחלון הפונה לרשות הרבים אף שהוא גבוה מעשרה טפחים מקרקע הבית מאשר להדליק במרפסת זו ופחות מעשרה טפחים.

והנה, מלבד הטעמים לנתינת הנרות ליד הפתח, משום שהוא מקום של פירסומי ניסא, כיון שהוא מקום שנכנסין ויוצאים, וגם שיהא מסובב במצוות, כמבואר בשו"ע שם, וכן בבא"ח פרשת וישב אות ד' הביא רמז לראשי תיבות צמ"ח שבזכות ציצית ומזוזה וחנוכה יביא משיח צדקנו ששמו צמח, ע"ש, יש גם ענין לפי הקבלה לשים בפתח, ויש כוונות על זה. (וראה בפע"ח שער י"ט פרק ד'). ומשום כך יש נהגו להדליק בכל אופן ליד הפתח, גם באופן שאין פתח ביתו פונה לרה"ר

ונהגו להדליק בפתח הבית מבפנים, וכמשמעות מנהג האריז"ל בשעה"כ דף ק"ח ע"ג והבא"ח בפרשת וישב שם. וגם משום הרוח שבחוץ, וכמו שנתבאר לעיל בבאורים לתשובה ג'. ויש מדקדקים שמטעם זה נהגו להדליק בב' מקומות, בחלון הפונה לרשות הרבים, וסמוך לפתח, ורשאים הם לנהוג כן, אף שעיקר ההדלקה היא בחלון הפונה לרשות הרבים. ויברכו על ההדלקה שבחלון זה. (וראה כעין זה לעיל בפרק ל"ה תשובה ח', ע"ש).

36. שו"ת משנה שכיר חלק אורח חיים סימן שכד

יש להוסיף עוד בזה, במה שמבואר ביוצר לשבת שני של חנוכה (פיוט אודך כי עניתני) בטעם דעשו שמנה ימים חנוכה, משום דאז בימי החשמונאים נבטלו מלעשות ימי החג ע"י שהיו בורחים והתחבאו בהרים ובמערות מפחד האויבים, ובכ"ה בכסליו כשנצחו עשו שמונה ימים חנוכה תמורת שמונת ימי החג. ועפי"ז יובן היטב טעמו של ב"ש שעשה זכר כנגד פרי החג, יען שאז היה ענין חנוכה ממש ענינו של ימי החג, וממילא הוי יום האחרון של חנוכה ממש כמו יום דשמיני עצרת. ואיתא בפסיקתא דביום השמיני עצרת תהיה לכם (פסיקתא דר"כ פכ"ח, ט), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של עכו"ם, ועכשיו אני ואתם נשמח ביחד יום אחד, ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, כיון שראו ישראל התחילו מקלסים להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהלים קיח, כד) עיין שם. הרי דעל יום שמיני עצרת [נאמר] זה היום עשה ה', וכמו כן נקרא יום השמיני של חנוכה ג"כ זאת חנוכה, היינו שזה העיקר של כל ימי החנוכה.

ונ"ל עוד, דכמו דבשמיני עצרת אמרו חז"ל בזה"ק (פ' צו לב, א) תא חזי, ביומא דא שלמין ומסיימי עמין עכו"ם ברכאן דלהון ושראן בדינא, וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון ושראן בברכתא, דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא לנטלא מיניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו, ומאן דיתיב עם מלכא ונטל ליה בלחודיה כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה [וכו'], ועל דא כתיב (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה', עיין שם. וכל זאת שייך גם ליום האחרון דחנוכה, דבחינתה הוי כבחינת שמיני עצרת.

 

האם צריך כלי

עיין חסד לאברהם מובא בברכי יוסף תרע"ג שמשמע שצריך כלי וכ"כ בדעת תורה על אתר ועיין אבי נזר אוח תק שפסק כך. ועיין שבט הלוי ח קנז שדן בדבריו ונראה שמסקנתו שלא צריך. ובפסקי תשובות כותב שהמקור זה ר' יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד ואם כן לכאורה יש להחמיר.

בעניין לימוד התורה

להזכיר מעשה ניסים

ר אושר הביא בשיעור קושיה מאחד האחרונים איך אומרים על הניסים הרי כתוב בגמרא ברכות ס שאין מזכירים מעשה ניסים. הביא בשיעור תירוץ שיש  הבדל הין רבים ליחיד.

אולם לכאורה תירוץ זה נסתר מירושלמי תענית דף יד. שם כותב שאין מתריעין על מעשה ניסים ושם באופן פשוט מדובר על ציבור. (עיין שם בעלי תמר שמתרץ את הקושיה איך אנחנו מתפללין בחנוכה ובפורים שיעשה לנו נס ותירץ שמבקשים על ניסים שהם בדרך הטבע.)

מצאתי בס"ד מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ע

[א] [ע, א] למנצח לדוד להזכיר אלהים להצילני ה' לעזרתי חושה. זהו שאמר הכתוב ואזרעם בעמים [ובמרחקים יזכרוני] (זכריה י ט), ובשכר שהן מזכירין שמי אני מושיבן אצלי, וכן ירמיה אמר (זכרי) [הלכו] אל תעמודו [זכרו מרחוק את ה'] (ירמיה נא נ), למה, אמר הקדוש ברוך הוא הוו מזכירין אותי בכל פעם ופעם, שכל זמן שאתם מזכירין אותי מעי הומים עליכם, שנאמר הבן יקיר לי אפרים וגו' כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו (שם /ירמיהו/ לא יט), וכתיב ויתן (לי ארון ברית) [לפני ארון] ה' להזכיר ולהודות (דה"א =דברי הימים= טז ד), ולמה היו מזכירין, שנאמר זכרו נפלאותיו [אשר עשה (שם שם /דברי הימים א' ט"ז/ יב), זכרו נפלאותיו] שעושה עמכם בכל עת, ולא עשה עמכם ולא גאל את ישראל, אלא בשביל שיהיו מזכירין נפלאותיו, אמר דוד אם כן אני מזכיר והצילני, שנאמר למנצח לדוד להזכיר אלהים להצילני. ולמה היה דוד דומה, למלך שהיה לו צאן וכעס עליה, סר את הצאן, ומתיר את הדיר, [והוציא את הרועה, אחר זמן כנס את הצאן, ובנה את הדיר], ולרועה לא הזכיר, אמר הרועה הרי הצאן מכונסות, והדיר בנויה, ואני איני נזכר, כך אמר דוד למעלה מן הפרשה, כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה (תהלים סט לו), הרי הדיר בנויה, וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה (שם שם /תהלים ס"ט/ לז), הרי הצאן מכונסות, אמר הרועה ואני איני נזכר, לכך למנצח לדוד להזכיר.

לפי המדרש אין כל שאלה.

הרב חרל"פ במי מרום על חנוכה עמוד מו- מז מסביר שאין בזה בעיה של לסמוך על הנס כי הימים האלה במהות ימי ניסים וכל מה שאין סומכים על הנס הוא רק בזמן שהטבע שולט ואין לסמוך על שינוי מעשה בראשית אבל כשהזמן עצמו הוא ניסי כשם שסומכים על הטבע כך סומכים על הנס.

סדר לימוד לחנוכה וחשיבות הצדקה לתח ובפרט בחנוכה

עיין חמדת הימים חלק ג

1. בן איש חי שנה ראשונה פרשת וישב – הלכות חנוכה הקדמה

בזכות שלימות העבודה בשלשה הנז' ניצלו מן שלשה גזירות שגזרו היונים לבטל שבת וחדש ומילה, וגם זכות התורה שהיא חמש ספרים הגין לבטל שלשה גזירות, דר"ת שלהם חמש שהוא ר"ת חדש מילה שבת, גם הנס היה בשמן שתרגומו מש"ח ר"ת הנז', ולכן הנס נעשה בסוף החדש ונמשך שמונה ימים כדי שיזדמן באלו הימים שבת וגם ר"ח, ולכן בלילה הראשונה נתקן שלשה ברכות:

כח. ירבה בסעודת שבת של חנוכה יותר משאר שבתות, וכ"ש אם חל בו ר"ח ג"כ, וכן ירבה בר"ח טבת שהוא בתוך ימי חנוכה בשביל פרסום הנס. ומנהגינו להדליק שמן למאור לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס זיע"א ביום ר"ח טבת. ויזהר בהלל של חנוכה כי אפילו בחג המצות אין אומרים הלל גמור וכאן אומרים הלל גמור שמונה ימים, על כן יאמר אותו בכונה ובשמחה רבה:

הרגיל בנר

2. טעמי המנהגים סימן תתמט

טעם שמדליקין בחנוכה ל"ו נרות, כנגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז לאדה"ר קודם שנגנז (רוקח). עוד טעם, נגד ל"ו מסכתות שבתורה שבע"פ המפורשת. ומזה תתבונן גודל האיסור והפגם הנעשה בנפש מי שעוסק ח"ו בשחוק הקארטי"ן (בגי' שט"ן) אשר המציאה הקליפה בימי שליטת היוונים ל"ו קלפים זה לעומת זה, שרצו לבטל עי"ז תורה הנתונה בידינו בל"ו מסכתות מפורשת, ורצו להגביר חכמות החיצוניות לא באלה חלק יעקב. ליהודים היתה אורה זו תורה (בני יששכר):

3. משנה שכיר – מועדים נס חנוכה הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים

ונראה לי בס"ד עפ"י מה שידוע מפי ספרים הקדושים ['עבודת ישראל' לחנוכה, ד"ה וז"ש במג"א] דההסתכלות בנרות דמצוה פועלים פעולה גדולה על נפש האדם, דכח גדול יש בראיה, כדמצינו [ילקוט שמעוני, רמז תקלז] בעוף הנקרא 'ראה' שמוליד בראיה, ועל כן נצטוינו מפי רבותינו ומפי ספרותיהם לראות ולעיין בנרות דחנוכה. וכן מבואר בשו"ע [עי' סי' רעא ס"י] דמצוה להביט בנרות דשבת. והטעם, דיש בנרות דמצוה ענין גדול, ענין גילוי אור הגנוז וגילוי אור תורה, כמבואר בספה"ק. ועיין בספר הק' 'קדושת לוי' לחנוכה [קדושה שניה], שכתב דכל ענין הנס היה רק ע"י כח דנרות מצוה של שבת ושל בית הכנסת שהדליקו אז בהסתר, עיין שם במתק דבריו. וכן המנהג בישראל לישב אחר הדלקה ולשום עין באור הנרות.

וי"ל דזה היתה כוונת רב הונא באמרו 'הרגיל בנר', ר"ל דייקא 'הרגיל', היינו שמורגל תמיד אצלו כל משך הדלקתו, ולא שמניחו והולך אחר ההדלקה רק רגיל עמו ומביט באורו, אז זוכה להמשיך עליו אור תורה גדולה יתירא. ואתי שפיר בהבנת הדבר בס"ד.

מדוע הובטח על בנים דייקא

וביישוב קושיא הב' נראה לי בהקדם דברי רבינו הגאון מווילנא זלה"ה, בביאור דברי הש"ס ברכות [לג, ב] על פסוק [דברים י, יב] "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", אטו יראה מילתא זוטרתא היא, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. והקושיא מפורסמת, אם כי לגבי משה הוי מילתא זוטרתא, אבל לגבי ישראל הוי מילתא גדולה. ומתרץ הגאון הנ"ל, עפ"י משל בחבית גדולה שסביבו היו עומדים כלים קטנים, ושפכו מים בחבית הגדולה עד שנתמלאה ולא פסקו מלשפוך בו, ואחר שנתמלאה יוצא ממנו המים והולך בכלים הקטנים שעומדים אצלו, וג"כ נתמלאו ממילא אף שלא היו שופכים בהם. וכמו כן משה רבינו ע"ה המשיך על עצמו יראת שמים הרבה כל כך במדה גדולה עד שנתמלאה על כל גדותיו, והוא לא פסק מלמשוך עוד יראת שמים על עצמו ולא היה מוצא בו מקום לנוח, וממילא נכנס אל האנשים העומדים אצלו. וזה שאמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דייקא לגבי משה, ר"ל העומדים אצלו שבא להם היראת שמים בנקל בלי שום פעולה מצידם רק ממה שמתקרבים אצלו. וזה שאמר משה לישראל "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך" – דבר קטן, ר"ל שיתקרבו אצלו וממילא ישיגו יראת שמים בנקל, עכ"ד. ודפח"ח.

וכמו כן אנן נימא בדידן בענין המשכת אור תורה ע"י מצות ראיית הנרות, שרוצה לומר דימשוך על עצמו אור תורה הרבה כל כך עד שיצא ממנו ג"כ על בניו העומדים סביבו ויתפשט אור תורתו ג"כ על כל בני ביתו. וזה שהשמיענו 'הויין בנים תלמידי חכמים', לרבותא נקט 'בנים', לא מיבעיא שיבוא על עצמו אור תורה שזאת פשיטא שהוא עסוק בזה, רק משמיענו שאפילו על בניו יבוא אור תורה על ידו שיהיה רגיל ומורגל תמיד בנר. ואתי שפיר בס"ד, והבן.

חנוכה- חינוך לעבודת ה'

חנוכה זה חג של חינוך. אנחנו יודעים שחנכו את המזבח וזה בעצם התחלה חדשה ולכן רומז בזה גם הנקודה של ראשחודש שזה גם נקודדה של התחלה חדשה . באמת הבאח כותב שבגלל שגזרו על חודש מילה ושבת אנחנו רומזים אותם בשונה משאר החגים שיש לנו 8 ימים ראש חודש ושבת כלולים בהם. אנחנו צריכים להתבונן בחנוכה כדי ללמוד איך חונכים דברים בעבודת ה' שלנו.

ראשית הדבר הראשון שצריך לשים אליו זה הפח הקטן וזה מלמד אותנו שיש לנו כח טמון בתוכנו שהוא יכול לקדם אותנו ואין לאחרים שליטה עליו ולכן גם אם נראה לנו שאין מאיפה להתחיל צריך לחפש ולחפש ובסוף מוצאים כח פנימי. ואפילו עם הכח שמצאנו הוא קטן וחלש מאוד צריך להאמין שלכח הזה יש יכולת להתחזק ולגדול גם הרבה מעבר למה שנראה לנו, כי כאשר אדם עושה מאמץ ומאמין בקב"ה אז הקב"ה שולח לו משמים כוחות גדולים ועצומים שהוא בכלל לא חשב שהם טמונים בו.

נקודה שניה חשובה זה הנקודה של ההתקדמות ההדרגתית ולא לקפוץ מדרגות. לאחר שנעשה הנס היינו יכולים להדליק כל יום 8 נרות וזה היה הרבה יותר מראה את הנס היינו יכולים להראות כל יום כבר את כל גודל הנס! אבל חז"ל באים ללמד אותנו שלא כך הדרך. כתוב במקובלים שחטא אדם הראשון היה כיון שהוא דחק את השעה ובאמת אצלנו בית הלל אומרים שצריך להיות מוסיף והולך כי מעלין בקודש ואין מורדין והמהר"ל בספר נר מצוה חלק ב – עניני חנוכה כותב:

ולמאן דאמר כנגד ימים היוצאים, כי מתחילין בקטן ומסיים בגדול, דמעלין בקדש ואין מורידין. כי הקדושה היא מעלה עליונה, ואין מגיע אל מדריגה הזאת העליונה מתחלה, רק כי עולה אליה מדרגה אחר מדרגה עד האחרון, מצד כי האדם מתעלה באחרונה אל קדושה יותר.

נקודה שלישית זה דברי הגמרא יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ולא להתענות בהון, למספד ותענית אלו פעולות של עצבות שבדרך כלל קשורות לעבר וחז"ל רצו לומר לנו שכאשר אנחנו מתחילים דרך חדשה צריך להימנע מכלל סממן של עצבות נפשית(הספד) או החלשת הכח הגופני(תענית) גם לא בשביל סיבות מוצדקות אלא צריך להיות עם הפנים קדימה בשמחה ובגבורה ולשמור את התעניות וההספדים לזמנים אחרים .

נקודה רביעית שכידוע עיקר התקנה בחנוכה זה ההלל וההודאה כמו שכתוב בגמרא קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, והגרש"ז במנחת שלמה[חלק ב-ג סימן נח] כותב: נלענ"ד דהדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שע"י זה יתן אל לבו להודות לה' על הנסים הגדולים שעשה לנו בנצחון המלחמות, וכמו שאומרים בנוסח "הנרות הללו וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל", כלומר רואים שכל יום שמדליקים נרות יש הלל והודאה ומזה אנחנו למדי שכל שלב שאנחנו מתקדמים אנחנו צריכים להודות ולהלל את הקב"ה שנתן לנו את הכח. וראיתי שפעם מישהו שלח בקשה לרבי מלוואויאץ והרבי שלח לו חזרה שהוא כבר ביקש משהו לפני כמה שנים והאם אמר תודה לקב"ה והלה השיב שלא אז הרבי שאל אותו למה הוא מבקש עוד משהו אם עדיין לא הודה על הדבר הראשון.

הנקודה החמישית היא לחזור ולראות מה אפשר לקחת מהמקום שבו היינו וזה מה שהרב מסביר בעין איה שאפשר לקחת מיפת דברים מסוימים אבל לא בגשמיות ולכן לא כתבו שזה ימי משתה ושמחה.

זאת חנוכה – וגמר דין

טעמי המנהגים – קונטרס אחרון סימן תתמ אות א

עוד כתב[בני יששכר] וז"ל, מרגלא בפומייהו דרבנן רבותינו כת הקודמים, אשר בחנוכ"ה יש מקום לעורר פקידת עקרים ועקרות כעין רא"ש השנ"ה. ולדעתי עיקר הסגולה ביום האחרון הנקרא בפי כל "זאת חנוכה" אשר כוונתו מן "נוצר" עם "ונקה", ע"פ מ"ש האריז"ל לכוין בהדלקת הנרות אל הי"ג מדות, היינו ביום א' למדה הראשונה "אל", ובליל ב' "רחום" וכו' עד בליל ח' מן "ונוצר" עם "ונקה", מזל עליון ומזל תחתון, ובני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזל"א תליא מלתא, ואעפ"כ יש לרמז על כל ימי חנוכה, כי "מתתיהו" בגימטריא "ראש השנה"

כמו שמיני עצרת

שו"ת משנה שכיר חלק אורח חיים סימן שכד

ויש להוסיף עוד בזה, במה שמבואר ביוצר לשבת שני של חנוכה (פיוט אודך כי עניתני) בטעם דעשו שמנה ימים חנוכה, משום דאז בימי החשמונאים נבטלו מלעשות ימי החג ע"י שהיו בורחים והתחבאו בהרים ובמערות מפחד האויבים, ובכ"ה בכסליו כשנצחו עשו שמונה ימים חנוכה תמורת שמונת ימי החג. ועפי"ז יובן היטב טעמו של ב"ש שעשה זכר כנגד פרי החג, יען שאז היה ענין חנוכה ממש ענינו של ימי החג, וממילא הוי יום האחרון של חנוכה ממש כמו יום דשמיני עצרת. ואיתא בפסיקתא דביום השמיני עצרת תהיה לכם (פסיקתא דר"כ פכ"ח, ט), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של עכו"ם, ועכשיו אני ואתם נשמח ביחד יום אחד, ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, כיון שראו ישראל התחילו מקלסים להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהלים קיח, כד) עיין שם. הרי דעל יום שמיני עצרת [נאמר] זה היום עשה ה', וכמו כן נקרא יום השמיני של חנוכה ג"כ זאת חנוכה, היינו שזה העיקר של כל ימי החנוכה.

ונ"ל עוד, דכמו דבשמיני עצרת אמרו חז"ל בזה"ק (פ' צו לב, א) תא חזי, ביומא דא שלמין ומסיימי עמין עכו"ם ברכאן דלהון ושראן בדינא, וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון ושראן בברכתא, דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא לנטלא מיניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו, ומאן דיתיב עם מלכא ונטל ליה בלחודיה כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה [וכו'], ועל דא כתיב (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה', עיין שם. וכל זאת שייך גם ליום האחרון דחנוכה, דבחינתה הוי כבחינת שמיני עצרת. כן נראה לי בדרך אפשר בס"ד.

להראות על חכמת התורה שהיא מעל הטבע והיא החכמה השמינית

בני יששכר מאמרי חודש כסלו – טבת מאמר ה – שרי ביששכר

למה היה הנס דחנוכה ח' ימים דייקא, הוא כיון דהיונים רצו לבטל חכמת התורה ולהגביר חכמות החיצוניות, וכאשר הפליא חסדו הש"י בנס להראות בשמן ומנורה המרמזין לחכמה כמו"ש לעיל כמה פעמים, הנה היה הנס ח' ימים, דהנה שבע חכמות הם כלל כל החכמות שבעולם כמו"ש שלמה חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה [משלי ט א], וחכמת התורה היא עלתה על כולנה רבות בנות עשו חיל ואת עלית וכו' [שם לא כט], וכל החכמות המה כשפחות אל התורה משמשות את התורה, וכמו שהתנצל הרמב"ם במה שעסק גם בשארי החכמות אמר שלקחם לשפחות לרקחות ולטבחות ולאופות, על כן מהפך הניסיי הזה של שמן (חכמה) שהיה מוכן להדליק יום אחד נמשכו ממנו עוד הדלקת ז' ימים, סך הכל ח' ימים, רמז לז' חכמות וחכמת התורה עלתה על כולנה.

וזה שהוא מנהג אבותינו לקרוא יום השמיני זאת חנוכה, היינו זאת היא עיקר כוונת חנוכה, חכמה השמינית חכמת התורה, אשר כל החכמות המה לה לשפחות, ובקניית התורה אשת חיל יקנה ממילא כל שפחותיה. 3 ומעתה מצאנו גם כן טוב טעם ודעת על קביעת ימי חנוכה לפרשת מקץ דייקא, דכתיב בפרשה הזאת ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח (גברא דמטמרן גליין ליה) ויתן לו את אסנת וכו' ויצא יוסף על ארץ מצרים [בראשית מא מה], דיש לדקדק הסמיכות בפסוק הזה דאין שייכות זה לזה, אמר ששינה את שמו ונתן לו את אסנת ואח"כ אמר הכתוב ויצא יוסף על ארץ מצרים, לא נודע יציאה זו מה היא, ונ"ל דהכי קאמר, פרעה קרא שמו צפנת פענח על שם חכמתו וכדברי התרגום, ויתן לו את אסנ"ת היא בגימטריא ז' פעמים חכמ"ה (כמו שכתב הרמ"ע ז"ל) להורות שזכה לז' חכמות, ויצא יוסף על ארץ מצרים, הכי קרא הש"י את שמו יוסף שנוסף בו חכמה יתירה שהיא על חכמת מצרים ונאלו שרי צוען [ישעיה יט יג] ואבדה חכמת מצרים, על כן אסנת היתה לו לאשה, מקבלת, להורות שכל החכמות מקבלים מן התורה, על כן בפרשה הזאת קביעות ימי חנוכה והם ח' ימים מטעם הנ"ל, הבן.

כנגד מידת המלכות שהיא מחיה את הכל ו\ה עיקר חנוכה

שפת אמת בראשית לחנוכה שנה תרלא

זאת חנוכה. אין מובן הפי' מה זאת. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' המדרש אחרי בזאת יבוא אהרן בזאת אני בוטח כו'. כי מלכות שמים נק' זאת ע"ש כי היא הכל. ודפח"ח. כי הנקודה המחיה כל נק' זאת והיא החיות שיש בכל דבר. ובחנוכה ג"כ רק לברר זה כי הכל מהש"י. וכתיב ויעש כן אהרן ופרש"י שלא שינה. פי' כן. ג"כ כמו זאת. ורמז לדבר כנים אנחנו לא היינו מרגלים. פי' ההיפוך מהרגילות. והוא התחדשות ע"י שנדבק תמיד בנקודה הפנימיות וזהו כנים [מכונים] [מוכנים] לרצונו ית'. וע"ז מבקשים תמיד שמרה זאת ליצר מחשבות לבב עמך כו' [כענין שמרה נפשי]. ובאמת השי"ת שומר נקודה זו להיות נשאר בבני ישראל. וזה ג"כ החיזוק בגלות ע"י שיודעין שגם ההסתר רק מחיות השי"ת ושזה לטובה. וז"ס זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. ע"י שיודעין שגם זאת מהשי"ת כנ"ל. וזה ענין חנוכה.

[1] וזכה תו"ל לכוין לדבריו של המרכבת המשנה (אלפנדרי) הלכות חנוכה(ג,ג) שהיה בזקנותו מרבני חברון תובב"א.

[2] יוסף אומץ חלק א דיני חנוכה סימן תתרעג – [רבי יוסף יוזפא ב"ר פינחס האן נוירלינגן נולד בעיר פרנקפורט על נהר מיין בערך בשנת ש"ל (1570)]

ויש להדליק בתחילת הלילה אף לדידן שאנו מדליקין בפנים, כי כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וכמה תקנות מצינו שתיקנו חכמינו ז"ל, ועתה אף דאזיל ליה ההוא טעמא תקנות המה לא זזו ממקומן

[3] לענ"ד עיקר כוונות השו"ע לפסוק כדברי הטור כמו שהסביר אותו הגר"א וכוונותו לסוף השקיעה דהיינו ממתי שמתחיל להחשיך. וממילא בארץ זה יוצא צאת הכוכבים דידן למרות שאנחנו לא נוהגים פה כר"ת. מה גם שאת הרמב"ם גם ניתן לבאר כך, ואכן הגר"א לא כותב שהרמב"ם הוא מהדעות החולקות על השוע, ובביאור הלכה הביא את ההבנה הפשוטה ברמב"ם שהכוונה לתחילת השקיעה. ובס"ד ראיתי מעין דברי אלו באור לציון חלק ד הערות מג – זמן ההדלקה.