התיישנות בהלכה
- הועלה על ידי: עקיבא כהנא
- האם נדרש קרדיט? לא
דף המקורות (PDF מוטמע)
תוכן דף המקורות
התיישנות בהלכה / הרב עקיבא כהנא
- תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קד עמוד א
כל זמן שהיא בבית אביה – גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית בעלה – גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה, דברי ר' מאיר שאמר משום רשב"ג; וחכ"א: כל זמן שהיא בבית בעלה – גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית אביה – גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
- תוספתא מסכת כתובות פרק יב
כשם שהיא משכרת כתובתה עד עשרים וחמש שנים כך יורשיה הבאין ברשותה משכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים ובעלי חוב גובין לעולם אף על פי שאין משכירין
- שו"ת הרא"ש כלל פה סימן י
אם שטר ישן הוא כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטרות ישן נושן לבי נוקף תמיד עליהם ואמתלאה גדולה היא אם לא היה תחבולה למה שמרו זה ימים רבים אם לא כדי שתשתקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנו, ומאחר שטוענין יורשי הלוה להטיל חרם ראוי לשמוע להם בדבר הזה כי מה הפסד יש לזה, ראוי לדיין בכל דין שיראה לו מרומה לרדוף צדק ולהוציאו לאמיתו.
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צח סעיף א-ב
סדר גביית החוב כך הוא: כשהמלוה מוציא שטר חוב מקויים, אומרים ללוה: שלם. אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו… צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו.
- שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חושן משפט סימן כח
ולהלכה דברי מרן מוכיחים שאין לחקור בדבר משום סבת ההתיישנות אלא אם יראה צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמתו, ואם יראה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר יכתוב שהוא מרומה, אבל אם לא ראה בו צד רמאות אין לו לחקור ולדרוש וגם אחרי חקירה ודרישה אם לא ראה באומדנא דמוכח שהוא מרומה ושקר מעמידין השטר על חזקתו (סימן צ"ח סעיף ב').
- שו"ת מבי"ט חלק ב סימן קמב
איתי ש"ח שעבר זמן פרעונו יותר מכ' שנה והמלוה והלוה בחיים ובעיר א' והלוה היה עשיר ואמוד לפרוע בכל אלו השנים והמלוה בקצת השנים שעברו היה דחוק וירד מנכסיו ואם היה חייב לו הלוה עדיין אי זה דבר מן החוב היה תובעו כי לעולם היו מצויים שניהם בעיר ואין שום אדם שיעיד שאחר זמן הפרעון היה תובע ממנו ושהיה דוחה אותו מיום ליום ומת המלוה והוציאו השטר זה יורשיו ותובעים ממנו… אני אומר כי שטר הא' הוא קרוב לודאי שהוא פרוע מן הטעמים שכתבתי ולפחות הוא דין מרומה ואין שום ב"ד רשאי להטפל בו להגבותו וגם הב' שטרות האחרים הם בחזקה זו כיון שהיו שניהם מצויים בעיר והלוה לעולם היה עשיר ואמוד והמלוה ירד מנכסיו פעם ופעמים ועוד שנמצא עם זה השטר ואפשר עם שטרות אחרים פרועים ונתבטלו ויצאו מחזקתם גם המלוה היה אמוד לענין זה בשטרות אחרים שנמצאו לאחר מיתתו ביד יורשיו והיה בהם זיוף
- שו"ת מהרשד"ם חלק חושן משפט סימן שסז – יש לעשות פשרה, אחרי ג' שנים
על זה יש לחקור אם יש טעם למה באלו הג' שנים לא תבע חובו כי כפי האמת אפשר שהחייב הי' עני והב"ח הי' עשי' או כיוצא בזה סוף דבר אם יראה לחכם העיר שיש טעם מה במה לתלות אריכות הזמן אלו השלש שנים הנזכר ואם יראה בפני ב"ד העיר שיש טעם למה האריך יעקב הנז' הזמן יפרע ראובן הנזכר כל החוב משלם ואם לא ימצאו טעם יעש' הב"ד איזו פשרה קרובה לדין כיון שהדין עם היתומ' כפי האמת.
- שו"ת תשב"ץ חלק ד (חוט המשולש) טור ב סימן ז -שטר ישן לא סיבה לפסול אותו
לענין השטר שהוא ישן כבר כתבתי לך בתשו' הקודמת שבזמן הזה אין לשום דיין לדון באומד הדעת אפי' אם יהיה רב וגדול. והרא"ש ז"ל בתשוב' ההיא בעצמה שכתב וכשבאים לפני שטרות ישנים אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמתו וכו'… הנך רואה שאע"פ שהשטר שנשאל עליו הרב ז"ל היה הלוה עשיר והמלוה עני המתפרנס מן הצדקה ועברו עליו כמו שלשים שנה ועכ"ז כתב הרב ז"ל שאין לפסול השטר מכל הני טעמי ומ"ש בסוף שאם יראה לדיין שהוא דין מרומה שיעשה כמו שהי' הוא עושה מפני שהיה נר' לו שהוא דין מרומה ושקר מחמת אומדנות מוכיחות אחרות לא מצד עשירות הלוה ועניות המלוה ואריכות הזמן שבדברים אלו אין לפסול השטר לבד אם יש אומדנות מוכיחות אחרות לבד מאלו.
- שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חושן משפט סימן כח
לכן נראה להלכה לפסוק כהתשב"ץ דאין לפסול שטר ולא להרע כחו מסיבת התיישנות אם לא שיש הוכחות מוכיחות לפוסלו.
- שו"ת דברי ריבות סימן קט
יש לומר שלא בשביל היות השטר ישן הוחזק בו צד רמאות שהרי כתוב הטור /בטור/ סי' צ"ח כשהמלו' מוציא שטרות מקויימים כראוי אומרים ללוה שלם אפילו שהא כמה שנים ולא תבעו וכן נראה מלשון הרא"ש שאחר היות השטר ישן אפשר להיות מרומה ואפשר שאינו מרומה ולכן היה חוקר ודורש כמו שכתב אבל בנדון דידן אין כאן צד מרומה כלל שהרי לא עמד בעולם המלוה אחר השטר כי אם ד' או ה' שנים ורובם לא עמד בעיר אלא עקר דירתו והלך לאנדרינופול ואחר כך נפטר לבית עולמו וכיון שנשארו בניו קטנים ומהם שנולדו אחר פטירתו לא ידע במילי דאבוהו ואפילו אחר כמה שנים אין דבר זר… הרי ששטר זה ישן נושן ועם כל זה לא בשביל זה מחזקינן ליה לדין מרומ
- שו"ת דברי ריבות סימן קט
כל מה שכתבתי הוא לפי מה שהיה מחייב דין תורה בבחינת טענת התובע והנתבע אבל אחרי חקרי ודרשי ענין זה היטב היטב מצאתי
כל אלו הדברים מורים ואומדנא דמוכח הוא שהמלוה הזה היה רדוף ולהוט אחר ממון זה וכיון שהיה רדוף כל כך אחריו דבר קשה להולמו הוא שעבר חדש אחר חדש ולא פרע ועוד יש בחינה אחרת שה"ר מנחם הנז' הכרנו בו שהוא נושא ונותן באמונה ושונא גזל בעולה. ועוד יש בחינה אחרת שמצאנו ראינו מעשים בכל יום שפורעים השטרות ואינם מקפידים להוציאם מיד המלוה לכן מכל אלו האומדנת אמרתי שעם היות שהדין הכולל נותן ונוטה לצד התובע בפרטיות הנדון הזה הדין נותן שלא נאמר יקוב הדין את ההר אלא לבצוע וכמו שכתב בהגהה מיימונית צריכים הדיינים להתרחק בכל יכלתם שלא יקבלו עליהם דין תורה ולכן אמרתי גזרתי שיפרע ה"ר מנחם הנזכר לתובע הנז' שנים אלפים לבנים מיד ולא יותר ויחזיר התובע לה"ר מנחם הנז' שטרו ויקרענו קרע בית דין וזהו משפט של שלום ועל זה נאמר אמת ומשפט שלום
- שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קפב – בפשרה נותנים לו שליש
שאלה: בן אחד שהוציא שטר חוב על נכסי אביו מסך ד' מאות ר"ט לאחר מותו והאחין טוענין כיון שהשטר ישן יותר מט"ו שנה ולא תבעו בחיי אביו שהי' עשיר ובנו הי' בתכלית העוני גם הראו כמה כתבים מבנו שבקש מאביו שיתן לו מתנה ואלו הי' חייב לו הי' תובע ממנו חובו מה דינו: תשובה הנה ע"פ הדין א"א לפסול שטר זה בשביל אומדנות האלה כמ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש סי' ס"א ובש"ע שם סעיף ט' אכן לפי שראיתי בתשובת מהרשד"ם חלק חושן משפט סי' שס"ז שכל כה"ג יעשה הב"ד פשרה קרוב לדין ועיין בתשובתי שבות יעקב חלק ב' סי' קמ"ה איזה פשרה מקרי קרוב לדין דהיינו הנחת שליש או תוס' שליש ע"ד דברי באריכות ע"כ פסקתי תחלה הברירה ביד מוציא השטר שאם רוצה ליטול השליש מחובו לפטור היתומים אז מחויבים ליתן לו השליש ואם תוך מעת לעת לא ירצה ליקח ברירה זו אז הברירה ביד היתומים שאם הם רוצים ליתן לו שני שלישים אז צריך להחזיר להם השטר ואם גם הם אינם רוצים בפשר זה אזי ישבע בעל השטר שבועה חמורה וחייבין היורשים לשלם לו ג
- נתיבות המשפט ביאורים סימן סא ס"ק יא – המנהג שלא גובה מיורשים
והמנהג שאין גובין בשטר ישן מיורשים, והלוה נאמן לטעון פרעתי. ונראה דאם טוען פרעתי קודם שנעשה ישן, וכן יורשים שמת אביהם קודם שנעשה ישן, אפ"ה פטורים, דמתוך שהניח השטר בידו כל כך איכא ראיה שבודאי נפרע כבר, כן נראה לי. חידושים סימן סא ס"ק יח: ושטר ישן הוא, בלא רווחים שלש שנים ועל רווחים שש שנים.
- שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חושן משפט סימן כח
והנה מנהג זה לא ידענו מקורו, ומדברי הפוסקים שהזכרתי… מוכח בפירוש, שמנהג זה לא היה ידוע להם. וצריך לומר שמנהג זה לא התקיים אלא במקומו ואין לך בו אלא מקומו ובכל מדינות אחרות אין דנים אלא על פי דינא דתלמודין והפוסקים שהזכרנו.
- ערוך השולחן חושן משפט סימן סא סעיף ח
אבל שטר בחתימת יד הלוה אם יש בו כל כך ריעותות שנתבאר כיון שבלא"ה נאמן לומר פרעתי ע"פ שבועת היסת כמ"ש בסי' ס"ט בזה אין מחייבין אותו אפילו שבועה אלא חרם סתם וכ"ש אם הוציאו על יורשיו אין ממש בו וטוענין שפרוע הוא.
- שורת הדין כרך ו פסק דין של הרב בן שמעון עמ' קעט-קפ
לו היתה תביעת הפיצויים חיוב מן הדין בודאי שנקבל את התביעה ונדון בה ונחייב גם לאחר שבע שנים. וטענה זו שטענו הנתבעים שאין להם מאיפה לשלם זה לא טענת פיטור, חזקה עליהם שידעו איך לממן את התשלום שביה"ד יחייב, כי אם הם חייבים זאת לא טענה הפוטרת. אך כיון שבדין תורה אין חיוב של מתן פיצויים וחיוב זה בא רק מכוח מנהג מדינה וא"כ עלינו לנהוג בזה כפי המנהג, כי המנהג קובע: כל תביעה שאדם מגיש נגד חבירו בין בשכירות פועלים או בכל תביעה שבין אדם לחבירו מכל סוג שהוא זכות התביעה היא רק תוך שבע שנים. וכיון שבענייני פיצויים החיוב נובע רק מכח המנהג עלינו ללכת בזה כפי המנהג ולא נוכל לחייב כל חוב שהוא מכח המנהג בדבר שהמנהג לא מחייב.
(יש לציין שהסיבה שלאחר שבע שנים אין אפשרות לתבוע, מפני שהחוק מחייב כל מפעל, מוסד, בנק, וכל אזרח בעל עסק פרטי לשמור ולהחזיק את כל המסמכים, קבלות, פנקסי שיקים וכדומה עד שבע שנים. לאחר שבע שנים יכול להשמיד מסמכים. ולכן אין יכולים להגיש תביעה הואיל והנתבע יכול לטעון להגנתו טענת פרעתי והמסמכים הושמדו. ויש יסוד לטענה זו גם בהלכה של חזקת שלוש שנים כדאיתא בבבא בתרא דף כ"ט ע"א: אלא אמר רבא שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר ע"כ)
ומכיוון שבנדוננו הוא לא תבע כל השנים האלו כעשרים שנה, בודאי שלא נוכל לחייב את הנתבעים בשום תשלום שהוא נוגד את המנהג.
והנה בנדו"ד היה מקום לבע"ד לומר, דיש להלך אחר עיקר מנהג המדינה לשלם פיצויים, אף על פי שעברו למעלה משבע שנים, ואינו דומה ממש למנהג המדינה, דמנא לן לילך אחר מנהג המדינה על כל פרטיו שמא אפשר לחייב על פי עיקר מנהג המדינה.
אמנם דברינו מבוססים על פי מה שיסד רבינו הריב"ש שאין הולכים אחר מנהג מדינה אלא בדומה לו ממש, וכדלהלן.
הוראת הריב"ש בענין מנהג מדינה
כלל גדול נתן לנו הריב"ש (סימן תע"ז) בתשובה המדברת בענייני מנהג, ושם כתב וז"ל:
"אין לדון בו אלא בדומה ממש למה שנהגו וכל שיש קצת [עמוד קפ] התחלפות מן הנדון אל המנהג אין הולכין אחריו".
- במראה הבזק חלק ז סימן קיא בשם הרב זלמן נחמיה גולדברג
מו"ר הגרז"נ גולדברג השיג על פסק דין זה, שכל טענת "אין לך במנהג אלא מה שנהגו", היא רק במקום שמתוך ההיגיון הפנימי של המנהג ניתן להבין שאין להנהיגו אלא במקרים מסוימים, ממילא אין לנו אלא מה שנהגו,
- הרב רצון ערוסי תחומין כא
אולם אחרי בקשת המחילה, לענ"ד הריב"ש לא קבע כלל שכל מנהג יש לנהוג בו כמות שהוא ללא שום שינוי; כוונת הריב"ש היא רק שאין למדים מן המנהג אלא חידושו, כלומר בצמצום, ולא יותר – במיוחד במנהג שאינו בקו היושר. הנדון בתשובת הריב"ש הוא חזן שטען כלפי הקהילה שהעסיקה אותו, שלפי תנאי העסקתו הוא פטור מלשלם מסים. הקהילה טענה שהוא חייב לשלם מסים, ואפילו מסים שהתגבשו בטרם הגיע לקהילה, ואפילו את פירותיהם. הריב"ש הכריע, שלפי תנאי ההעסקה החזן פטור מלשלם מסים. גם אם הוא חייב לשלם מסים, אין הוא חייב לשלם את המסים שהתגבשו לפני העסקתו. גם אילו היתה תקנת קהל כזו, שמחייבת במסים רטרואקטיביים, אין לה תוקף, ולדעת הריב"ש "המנהג הוא בלתי ישר וחוץ מן הדין".