הימים שלפני שבועות

שתפו בפייסבוק
שתפו בוואטספ
שתפו במייל

דף המקורות (PDF מוטמע)

תוכן דף המקורות

שיעור הכנה לשבועות

הקדמה – 

  1. לב דוד לרב חיד"א פרק לא

הלא לאמונה מודעת זאת בכל הארץ, כי הימים טובים מדי שנה בשנה, עושין מעין מלאכתן, כימים הראשונים ומתגלים אורות עליונים בשמים ממעל, והשפיע בצחצחות, על ישראל עמו, כאשר פי המדבר אליכם לעיל פ' כ"ט באורך:

כל קבל דנא, כי בא מועד, ימים אשר נחו בהם היהודים, לפני ההר הגדול במעלה, הלא מזער, כמדתו לכל רוח נשברה, ההר חמד אלקים הר סיני זה, שם ישבנו, והיינו לאחדים, ויחן שם ישראל כאיש אחד. ועי"ז פסקה זוהמתינו וזכינו לקבל התורה. ומן הוא והלאה, הימים הללו קדש הם, ומסוגלים ליטהר

ואף גם זאת ימים טובים לקנות ענוה ואחדות עם ישראל, כאשר היה לימים ראשונים במעמד המופלא והנורא לפני הר סיני, ואף גם להבין ולהשכיל בתורה

וא"כ אם יתעורר האדם בימים האלו, נצב על הקושרי"ם קשר של קיימא, בענוה ובאחדות והשתדלות להבין התורה לפי מדריגתו, אין ספק דשעתא קיימא ליה, יעשה לו סגולה, יותר ויותר משאר ימי'. ומה גם ליל התקדש חג השבועות, יתלהב האדם ויתעורר מאד כי הזמן גורם קרבת אלהים. ועת להשליך, אחרי גוו אלילי כספו אשר דבק בהם לאהבה, ורעיוניו הלכו שבי, וחשוקיהי"ם כסף, וישם כל מעיניו ועניניו בקניניו, כל היום והלילה עד חצות, ויוציאם בכסף וזהב:

מה גם בזמן מסוגל ומוכשר לזה, כאשר עשה ביום הזה, לפסוק זוהמתינו ולקרבנו לקדושה ולדבקה בו ובתורתו, כה יעשה בדור אחרון שבועות, ולפי הדביקות והתעוררות האדם לשוב, ולת"ת ולענוה, כן יעשה לו, זכה מוסיפין לו, דכיילין ליה בקבא רבא:

  1. סידור יעב"ץ חודש סיון אות לא

מצות שמחת יום טוב הקדוש הזה גדולה מאוד ורבה היא על כל שמחת הימים הקדושים

  1. תוספת מעשה הרב , מעשה רב לגרא עמוד רטז , מוסד הרב קוק.

ומאד שמח רבנו ז"ל ותגדל לו השמחה יותר מכל רגל, ועלז לבו בשמחת מתן תורה והאריך בשולחנו במאכל ובמשתה ובשבחים.

  • מצאנו בתורה 3 שמות לחג- ביכורים שבועות וקציר .בחז"ל עוד 2 שמות חג מתן תורה וחג העצרת. ננסה להבין מה אומר כל שם והאם יש קשר בין השמות של התורה לבין השמות של חז"ל. כמו כן ננסה לראות איפה רמוזים השם עצרת וחג מתן תורה.
  • ננסה להבין בעז"ה מדוע התורה לא כתבה באיזה תאריך חג השבועות.
  • ננסה להבין מדוע הגר"א האריך בשולחנו דווקא בחג שבועות ולא היה אוכל מהר ויושב ללמוד כמו שהיה ניתן לחשוב.

 

  1. שמות (פרשת משפטים) פרק כג פסוק טז

וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה:

  1. שמות (פרשת כי תשא) פרק לד פסוק כב

(כב) וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה:

  1. ויקרא (פרשת אמור) פרק כג פסוק טז – כא

(טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיקֹוָֽק:

(יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיקֹוָֽק:

(יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיקֹוָ֔ק וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיקֹוָֽק:

(יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים:

(כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיקֹוָ֖ק לַכֹּהֵֽן:

(כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

  1. במדבר (פרשת פינחס) פרק כח פסוק כו

(כו) וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיקֹוָ֔ק בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:

  1. דברים (פרשת ראה) פרק טז פסוק ט – יב

(ט) שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת:

(י) וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:

(יא) וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:

(יב) וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה: פ

חג הקציר

  1. רמב"ן שמות (פרשת משפטים) פרק כג פסוק טז

(טז) וחג הקציר בכורי מעשיך – לא ידעתי למה יזכירם הכתוב בשם הידיעה, כי לא צוה בהם ולא הזכירם עד עתה, וראוי הוא שיאמר ועשית חג קציר בכורי מעשיך, כאשר אמר במשנה תורה (דברים טז י) ועשית חג שבועות לה' אלהיך[1]. ואולי בעבור שאמר (בפסוק יד) שלש רגלים תחוג לי בשנה,

והנה כלם על שם מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלהים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצום.

  1. שמות רבה (וילנא) (פרשת משפטים) פרשה לא סימן טז

חג הקציר שבו ניתנה תורה לישראל שאוכלים מפירותיה בעוה"ז שנאמר (שם /משלי/ ח) טוב פריי מחרוץ ומפז.

  • למדנו מה המשמעות של חג הקציר וגם ראינו שיש רמז למתן תורה.

חג הביכורים

  1. רמב"ם הלכות ביכורים פרק ד

כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך, ובאים ולנים ברחובה של עיר, ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה, ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל יי' אלהינו, והשור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין, והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין קרוב לירושלים והם הולכין בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית יי' נלך, ולא היו מהלכין ביום אלא שתי ידות בלבד, הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותן, ואם היה להם לח ויבש מראין את הלח מלמעלה, והפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתן מירושלים, לפי הבאים הם יוצאין אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתן רבים, ואם מעט מעט, ומשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים.

הלכה יז

כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום, והם מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית, הגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד סלו על כתיפו ואומרין הללויה הללו אל בקדשו וכו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה והם מהלכים בהר הבית וקוראין עד שמגיעין לעזרה, הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר ארוממך יי' כי דליתני וגו'.

  1. הדר זקנים דברים (פרשת כי תבוא) פרק כו פסוק יא [מובא בדרך אמונה לגרח"ק]

אמרו מי שלא ראה שמחת בכורים לא ראה שמחה מימיו.

  • ראינו א החשיבות של הביכורים. ניתן לומר שכל השמחה הגדולה הזאת בדברים הגשמיםם שייכת רק בחג השבועות ולאחר שמקריבים את שתי הלחם שהם ה"מתיר" של הביכורים. דהיינו בזכות התורה אנחנו יכולים להביא את שתי שלחם שהם לחם חמץ ובכל זאת אנחנו יכולים לנצח את היצר הרע. התורה היא התבלין היחיד ליצר הרע וממילא אפשר להסתדר עם הלחם ואחר כך גם אפשר להביא את הביכורים ולשמח בהם ואנחנו יכולים לרומם גם את הפירות הגשמים, להעלות אותם לבית המקדש ולהראות שבזכות התורה גם החול עולה ונעשה קודש. דבר זה הוא שמחה עצומה ולכן מובן מדוע עשו כל כך הרבה עניין ושמחה מהבאת הביכורים.

חג העצרת

  1. ברכי יוסף אורח חיים סימן תצד

הוא חג השבועות וכו'. אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר חזרתי על עניני המועדות ולא מצאתי חג השבועת שנקרא עצרת. ורבותנו קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות. והוא לשון תרגום דאמר אנקלוס הגר בעצרתכון (במדבר כח, כו). פסיקתא זוטרתי פרשת פנחס.

  1. מטה משה עמוד העבודה דיני שבועות סימן תרצ

והאבן שועיב (דרש לשבועות ד"ה ואין כי) כתב טעם קריאת שמו עצרת, שלכן בא ז' שבועות ומ"ט יום וביום נ' עצרת כנגד היובל הגדול. והוא מלשון מלכות שימלוך השם על כל מעשהו, מלשון זה יעצור בעמי (שמואל א' ט, יז). ונתנה בו תורה לענין נכבד שהיא עיקר הכל ותכלית כוונת בריאת עולם. ולפי זה אין קדושת היום ומעלתו בעבור מתן תורה לבד, אלא בעבור קדושה אחרת שהיא הגדולה כנגד היובל הגדול סוף השמיטות. ולכן לא נתיחד לו זמן בתורה כפסח שהוא בי"ד בניסן, או בסוכות בט"ו, או בראש השנה, או ביום הכפורים, לא אמר בששי בסיון, אלא שעשאו התורה סניף לחג הפסח. הרי נתבאר מדבריו שנקרא עצרת על שם מלכות שימלוך השם יתברך.

  1. מטה משה עמוד העבודה דיני שבועות סימן תרצ

כתיב (ויקרא כג, כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש, לא היה צריך לומר אלא מקרא קודש יהיה לכם או וקראתם. אלא לומר לך בחג השבועות תהיה קריאה אחרת שאינה כתובה בחג השבועות.

בחג השבועות אמרינן זמן מתן תורתנו, ולא כתיב, לכך נאמר וקראתם מקרא קודש יהיה לכם הוסיף קריאה. או יהיה לכם יתר לומר שיזכיר זמן מתן תורתינו כו', ולמה לא הזכירה התורה בפירוש כי בו' בסיון נתתי לכם התורה, כמו שאמר בפסח (שמות יב, יז) כי ביום הזה הוצאתי את צבאותיכם, ובסוכות אמר (ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'. לפי שעיקר החג לא נקבע לכך, אלא שהוא עצרת של פסח כמו שנזכר. ועיקר קדושת היום הוא עניין הנ', כמו קדושת היובל שבאה מצות התורה וספרתם לכם שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת הנ'. ובעבור שיום הנ' מקודש לעניינו הגדול, אנו זוכרים גם כן מתן תורתינו.

  1. העמק דבר דברים (פרשת ראה) פרק טז פסוק יב

(יב) את החקים האלה. לא נתבאר מה החקים שבעצרת יותר משארי חגים, אכן לפי דברינו דחקים משמעו כ"פ כללי התורה שבהם מחוקקים את התורה ובאים לידי משפטי התלמוד, עלינו לפרש כאן ג"כ דבזה המועד ישים אל לבו לשמור ולעשות היינו לזכור ולחדש החקים האלה, באשר אז זמן מתן תורתנו ומסוגל בזה היום שניתן בתחלה גם לדורות להתבונן בהם ולקבלם עליו להגות בהם, כמש"כ הרשב"א בשו"ת סימן תי"ג דכל יום מימי הבריאה פועל יותר בדבר שנתחדש בו יותר משאר ימים, כך זה היום עשה ה' להיות מסוגל לתורה. והיינו דמצלינן זמן מתן תורתנו, ולא נזכר בפירוש בתורה דשבועות הוא יום מתן תורתנו זולת בזה המקרא. מש"ה נכתב כאן בשם חג שבועות, ומצות ספירת שבועי לחוד, ולא נזכר ספירה דיומי ג"כ כמש"כ בפ' אמור, אלא היינו כמש"כ בס' במדבר בפרשת מוספין, דתכלית ספירת שבועי משונה מתכלית ספירה דיומי, ושבועי מלמדנו על חובותינו להשקיע אהבתנו בו ית' ע"י עול התורה שבזה נכנסנו ככלה לחופה, ובשביל זה כינו חז"ל זה החג עצרת יע"ש:

חג מתן תורה

  1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פו עמוד ב

תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא – בראש חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן – ראש חדש, אף כאן – ראש חדש. [2]ודכולי עלמא – בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן – בעצומו של יום, אף כאן – בעצומו של יום. כי פליגי – בקביעא דירחא.

  1. מטה משה עמוד העבודה דיני שבועות סימן תרצ

ובמדרש אגדה למה תלה הכתוב חג השבועות בספירת עומר מה שאין כן בכל המועדות. לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל את התורה לסוף חמשים יום ליציאתן, שנאמר (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. הרי הנו"ן של תעבדון יתירה, לומר לך לקץ נ' יום תעבדון את האלהים שתקבלו את התורה. וישראל מרוב החיבה היו מונין בכל יום ויום ואומרים הרי עבר יום א' יום ב' וכן כולם, שהיה נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך חיבתן, לפיכך נקבעה הספירה לדורות. ובשם הר"ר יהודה החסיד ז"ל מצאתי, לפי שהימים הללו ימי מלאכת השדה הן, ואין מי יגיד לכפרים אם אייר מלא או חסר. לכך אמרה תורה תספרו חמשים יום, ואחר כך מקרא קודש יהיה לכם.

  1. שו"ת הריב"ש סימן צו

י"ל שאין קפידא בזה, שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה אלא ביום חמשים לעומר. אלא שבזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ולעולם ניסן מלא ואייר חסר כלים חמשים לעומר ביום ו' בסיון שנתנה בו תורה לדעת רבנן, כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא (פו:). ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו.

ומ"מ למדנו שאין הכרח להיות חמשים יום לעומר שתלה בו הכתוב חג שבועו' שיהיה ביום שנתנה בו תורה לא פחות ולא יותר. אלא שעתה לפי חשבונינו שניסן מלא ואייר חסר יבא כן לעולם שהחמשים כלים ו' בסיון. ובפ"ק דר"ה (ו:) גרסי' תני רב שמעיה עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז', הא כיצד, שניהם מלאים ר"ל ניסן ואייר ה' אחד מלא ואחד חסר ו' שניהם חסרים ז', ע"כ. והרי זה מבואר שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנ' בו תור'. כך נ"ל לומ' בשאלותיך וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה.

  1. רש"ר הירש ויקרא (פרשת אמור) פרק כג

נראה אפוא, שהכתוב לא נתכוין לכך; היפוכו של דבר: כל עצמו לא בא אלא לשלול אותה תפיסה מוטעית; משום כך אמר: "וקראתם בעצם היום הזה"; וזו, לדעתנו, כוונת הדברים: אל תקבעו את החג ביום החודש של מתן תורה – שהוא הזמן המתקבל על הדעת; אלא תקבעו את החג, שהוא ידוע לכם יפה (על – ידי תורה שבעל – פה), "בעצם היום הזה": ביום החמשים לעומר…

ונמצאת אומר: לא יום ההתגלות שבסיני, אלא יום סיום של הספירה שלקראתו – הוא שנתעלה ליום חג; שהרי זו השיטה שנתקבלה באומה: חג השבועות חל להיות ביום שלפני מתן תורה; ותורה לא ניתנה ביום החמשים, אלא ביום החמשים ואחד. ולמדנו מכאן אמת גדולה.

חג מתן תורה איננו מתייחס לעובדה של נתינת התורה; אלא הוא חוגג את הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת תורה. היום שלפני מתן תורה, היום האחרון להגבלה ולפרישה – הוא המיוצג על – ידי יום החמשים לספירת העומר; הוא היום, שבו ישראל היו מוכנים לייעודם הגדול – לקבל ולשאת את התורה. הן כבר הערנו במקום אחר: משונה חג השבועות משאר כל החגים; שהרי אין הוא קרוי על שם המצוות הנוהגות בו; אלא הוא קרוי "שבועות" – על שם הספירה שהכינה לקראתו. וגם עיקר מתן תורה לא היה כלל באותו יום – סיני. שהרי תורה ניתנה ונתקבלה במשך ארבעים שנה; ועשרת הדיברות שנשמעו מסיני אינם יתירים בקדושתם ובמעלתם האלוהית מכל מצוה אחרת של תרי"ג מצוות, שניתנה לנו מפי ה' ביד משה.

  • למה התורה לא כתבה תאריך לחג שבועות

 

  1. ערוך השולחן אורח חיים סימן תצד סעיף ב- [וכן כתב הכלי יקר ויקרא כג ,טז]

אף על פי שהתורה לא זכרה עניין מתן תורה בשבועות לפי שהתורה כשניתנה ניתנה לעד ולעולמי עולמים ואין שייך לקבוע יום מיוחד בשביל זה כבכל המועדים שרק ביום זה היה עניין המיוחד לזה כמו יציאת מצרים בפסח וסוכת ענני כבוד בסוכות שהיתה לזמן קבוע בהליכתם במדבר אבל התורה הוא לעד ולעולמי עולמים ולכן תלתה התורה החג הזה בהקרבן של שתי הלחם שהיתה רק ביום זה מ"מ בתפלה אנו אומרים זמן מתן תורתינו מפני שבאותו היום שחל אצלנו שבועות דהיינו ששה בסיון ניתנה תורה לישראל כדתניא בשבת [פ"ו:] ת"ר בששה בחדש ניתנה תורה לישראל ר' יוסי אומר בשבעה בו והלכה כחכמים ואף על גב דפסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' והתורה ניתנה בשבת אם כן לפי חשבון שלנו דאייר לעולם חסר וניסן מלא והיה ר"ח סיון ביום ראשון ואם כן ניתנה התורה בז' בסיון די"ל דבעת שקבעו ע"פ הראייה היה יכול להיות גם אייר מלא והיה ר"ח סיון ביום שני.

  1. ספר הרוקח הלכות שבועות סימן רצה

אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה' יתירה מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין את התורה אתם קיימין. ואם לאו הריני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. זהו ארץ יראה ואחר כך שקטה זהו אנכי בשכר אנכי. תכנתי עמודיה סלה. ולכך מקריבין שתי הלחם על שם ב' לוחות תורה שבכתב ותורה שבעל פה[3]. וכתיב לכו לחמו בלחמי. ב' כבשי עצרת לשלמים כנגד ב' תורות לימודי ה' ורב שלום בניך. לא מצינו שלמי ציבור כי אם בעצרת על כן אסור להתענות ביום עצרת אפילו אם היה מתענה בכל יום כדאמר בפסחים בפ' אלו דברים (דף סח) מר בריה דרבינא יתיב כולי שתא בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי. עצרת יום שניתנה בו תורה וכו'. על כן צריכין ישראל לשמוח שמוחל הקדוש ברוך הוא עונותיהם דאמרי' בירושלמי דראש השנה בסופו ר' משרשיא בשם ר' אחא בכל הקרבנות כתיב חטאת ובעצרת לא כתיב חטאת. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל מכיון שקבלתם עול התורה עליכם מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם. ולכך ריח ניחוח העלים מכל המועדים באמור אל הכהנים כי אם בעומר ובשבועות לומר שהוא שעורים הייתי אומר אינו מקבל לריח ניחוח לכך הוצרך בו ריח ניחח:

  1. לב דוד פרק לא – לרב חיד"א[מובא בקצרה במועד לכל חי חודש סיון]

והנה אמרינן בפסחים דף ס"ח, הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. פרש"י ז"ל שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו. ואפשר לתת טעם לדבר, במה שכ' השל"ה במסכת שבועות דף קפ"א ע"א, משם הרב תולעת יעקב וז"ל ירמוז היום הקדוש הזה, אל עולם שאחר התחיה. שאז יתענגו בני העולם ההוא בגוף ונפש יחד, מן הסעודה השכליית המעותדת להם. כמו שהיה מתענג אדה"ר בגוף ונפש קודם שחטא, כי אז יחזור העולם לשלמותו הראשון, ולדוגמא זו בא הקרבן ביום הזה חמץ ומצה, חמץ כנגד הגוף, ומצה כנגד הנפש, והחמץ והמצה קריבין יחד על גבי המזבח. גם הנפש והגוף יתעדנו יחד בעדון העולם ההוא, שהוא זיו השכינה כמו שמצינו למשה ולאליהו עכ"ל:

ויזהר כי הגם שיש לשמוח ולאכול, וכמו שמצינו בגדולי עולם שמחים, ישבעו ויתענגו, מ"מ יקיים וגילו ברעדה, כי התורה נתנה ברתת ואימה, וגם הוא זמן דין על פירות האילן[וכן כתב בסידור יעבץ]. עוד יוסיף אומץ לתת חלק ביום לתורה כיד ה' הטובה עליו, ויום קדוש כזה, אל ישלחנו ריקם מלימוד התורה. והשם אורחותיו מוצא מקום לנוח מעט ולשמוח בשמחת יום טוב בסעודה, וללמוד תורה ביום שקבלנוה:

באר היטב אורח חיים סימן תצד

עיין מ"א במ"ש דלכ"ע נתנה התורה ביום נ"א לספירה למה קבע הש"י חג השבועות לדורות ביום נו"ן לספירה ע"ש ועיין ח"י. ומהרש"א בח"א פרק א' דע"א בסוגי' שמים וארץ נוגעין בעדותן וכו' הקשה גם כן קושיא זו ומתרץ שם דכוונת הש"י בזה להורות דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן ע"ש. ועפ"ז אמרתי דזהו כוונת רב יוסף דביומא דעצרתא עבדי ליה עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא עכ"ל עיין בפסחים פרק אלו דברים. דראוי לדקדק בו טובא. חדא מאי האי לישנא דקאמר אי לאו האי יומא דקא גרים דמשמע דיומא קא גרים. הו"ל למימר אי לאו מתן תורה. ועוד אי לאו מתן תורה הוי מחזיר העולם לתוהו ובוהו דאמרינן התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזירן לתוהו ובוהו. ועוד אחרי שהיה רב יוסף עניו מכל אדם כדאמרינן בסוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה א"ל רב יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא ע"ש. וכאן התפאר דמחמת נתינת התורה הוא עדיף משאר אינשי אין זה מגדר ענוה. ולפי מ"ש היה כוונתו כך מה דאמר אי לאו האי יומא וכו' דידוע מה שאמרו חז"ל ענוה מביאה לידי יראת חטא. וא"כ ר"י היה במעלה שהיה עניו היה גם כן במעלה שיראת חטאו קודם לחכמתו. וזהו שאמר ביומא דעצרתא ר"ל ביום נו"ן עביד ליה עגל' תלתא ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים ר"ל אי לא היה יומא דעצרתא בהאי יומא אלא ביום נ"א לספירה לא היה מוכח דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן ולא היה מעלה שלי כלום וכמה יוסף איכא בשוקא אבל השתא דיומא דעצרתא הוא ביום נו"ן ונתינת התורה היה ביום נ"א קשה הקושיא וצריך לתרץ כמ"ש המהרש"א ודו"ק

[1] העמק דבר שמות (פרשת משפטים) פרק כג פסוק טז

(טז) וחג הקציר. שהוא ידוע לחג גם בלי צווי ה', [מש"ה לא כתיב וחג קציר תעשה לך, כדכתיב להלן ל"ד וחג שבועות תעשה לך, אלא משום דחג הקציר הוא ידוע מטבע בני אדם], באשר הוא חק הקציר שמנהג בכל האומות ג"כ לחוגג בקציר ואסיף, אבל ישראל נזהרו שיהיה חגיהם לשמו ית'.

[2] ספר הרוקח הלכות שבועות סימן רצו

במסכת שבת בפ' ר"ע [דף פו] דכולי עלמא בשבת ניתנה התורה לפי שהשבת שקולה ככל התורה והשומר שבת יזכה לנוח ביום שכולו שבת ובתחילת התורה רמז שבת ירא ברא"שית אותיות שב"ת יר"א על שם את שבתותי תיראו

[3] זוהר – רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת אמור דף צח עמוד א

ובשבועות דאיהו מתן תורה דאתייהיבו תרין לוחין דאורייתא מסטרא דאילנא דחיי צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה"ה (דתרין יומין דשבועות אינון י"ו צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם מאינון ה"ה) דהא איהו נהמא דאורייתא דאתמר ביה (משלי ט) לכו לחמו בלחמי ה"ה מן המוציא לחם מן הארץ, והאי איהו מאכל אדם דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, (במדבר יט) זאת התורה אדם, (ויקרא א) אדם כי יקריב מכם קרבן ליי', עומר שעורין מאכל בעירן דאינון חיות הקדש דמנהון צריך לקרבא הדא הוא דכתיב (שם) מן הבהמה אלים מנגחים במתניתין באלין פשטין, מן הבקר פרים מנגחים במתניתין בתוקפא יתיר ומן הצאן שאר עמא, קרבנא דלהון צלותין ועלייהו אתמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, דמארי קבלה ומארי מדות אינון מסטר דאילנא דחייא…

הודפס מאתר מקור משותף