1. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מה עמוד א

משנה. מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. רבי אלעזר אומר: ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת; אלא שהיו מלקטין אותן מערב ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא חבוט חריות. מיד תינוקות שומטין את לולביהן, ואוכלין אתרוגיהן.

גמרא. תנא: מקום קלניא הוה. ותנא דידן מאי טעמא קרי ליה מוצא? איידי דמיפק מכרגא דמלכא קרי ליה מוצא.

ובאין וזוקפין אותן בצידי כו'. תנא: רבות וארוכות, וגבוהות אחד עשר אמה, כדי שיהו גוחות על המזבח אמה.

2. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מד עמוד א

אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש? – אמר ליה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. – אמר ליה: ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה. וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה – והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי! – אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאורייתא – עבדינן שבעה זכר למקדש. ערבה דרבנן – לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש

אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין – עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין – לא עבדינן שבעה זכר למקדש.

3. ספר הרוקח הלכות סוכות סימן רכא

ולמה ערבה בהושענא רבה לפי שהערבה גדילה על המים ואז נידונין על המים. ולא היה יום מרובה בקרבנות כז' של סוכות שבו עובר בבל תאחר על נדרו אם עבר החג ובעון נדרים גשמים נעצרים נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר לכך רוח צפון תחולל גשם וכתיב אמת מארץ תצמח וגו' וכתיב הרעיפו שמים ממעל ושחקים וגו' בעבור אמת שמדברים בארץ לכך בסוף כל נדרים יושב בדין על המים לכך סמך לסכות איש כי ידר נדר לה'.

ואומר רבונו של עולם מה שנדרנו הבאנו והענפים שאסרנו בידינו הם הואיל ולא עצרנו מתת גם אתה אל תעצר הגשמים. נדר תלוי ברוח פינו ישב רוחו יזלו מים. נדר תלוי בקול קול ה' על המים עשינו מה שצויתנו כשם שזאת גדילה על המים כך תן לנו מים ועושין יום גדול שהוא סוף שנה ואומר הושיעה את עמך וכו' על שם זה היו קורין אותו הושענא רבה.

4. רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה כג

בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרין אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הושיעה נא, וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים, וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש.

5. המועדים בהלכה סוכות פרק רביעי – הושענא רבה

ההקפה שלא בזמן הבית לא הוזכרה בגמרא, אבל בתקופת הגאונים אנו מוצאים הרבה מנהגים על כך. רב האי גאון בתשובה כותב: "מנהגנו ומנהג אבותינו, שבכל יום ויום מקיפין את התיבה ג' פעמים ויום ערבה ז' פעמים ומנהג פשוט הוא בכל ישראל ולא שמענו שיש מקום שאין זה מנהגו לפיכך אל תשנו מנהג אבותיכם". בסידור רב סעדיה גאון, הוצאת מקיצי – נרדמים: "וצריך שיקיפו סביב התיבה כל יום הקפה אחת וביום השביעי שבע הקפות ובזמן הזה יש מנהג להקיף בכל יום ג' הקפות וביום השביעי ז' הקפות". ובילקוט – שמעוני תהלים: "וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ד' (תהלים כו ו) כדתנינן: בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת, וכיצד הוא סדר ההקפה? כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית ואתרוגיהם בידיהם השמאלית ומקיפין אחת, ואותו היום מקיפין שבע פעמים. אמר ר' חייא: זכר ליריחו. הא תינח בזמן שיש מזבח, בזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך אלקים וס"ת בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת מזבח". בספר חסידים, הוצאת מקיצי – נרדמים, כתוב, שרב האי גאון היה עולה בכל שנה מבבל לירושלים והיה מקיף את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים ולפניו היו הולכים כהנים מלובשים סריקים ומעילים ואחריו העם והוא בתוך ורחוק מאלה שלפניו ק' אמה וכן משלאחריו

6. טור אורח חיים הלכות לולב סימן תרסד

ביום חמישי של חול המועד שהוא הושענא רבה נוהגין שמרבין מזמורים כמו בי"ט ואומר קדושה רבה במוסף ומרבים קצת בנרות כמו בי"ה לפי שבחג נדונין על המים והכל הולך אחר החתום וכל חיי אדם תלויין במים

7. תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ד הלכה ח

א"ר יונה כתיב [ישעי' נח ב] ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה.

8. עלי תמר מסכת ראש השנה פרק ד הלכה ח

ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה. משמעות הלשון שהוא לשון מקוצר. וביאורו יום תקיעה ויום ערבה וכמו הושענא רבא שהוא מקוצר מיום הוש"ר עיין או"ח סימן תרס"ד, וכן פירש הפ"מ ולא כהק"ע. ומצאתי בסידור ר"ס גאון עמוד רנ"א שכתב וז"ל, ולאנשי א"י יום ביום הערבה וכו' הרי דקראו להוש"ר יום הערבה וכן ר"ה נקרא יום תקיעה, וכדכתיב, יום תרועה יהיה לכם.

9. תלמוד בבלי מסכת תענית דף ב עמוד ב

תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני ונסכיהם ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם – הרי מ"ם יו"ד מ"ם, הרי כאן מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה.

10. מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת תענית דף ב עמוד ב

בשני ונסכיהם כו'. ונסכיה כמשפטם הרי כאן מים כו' בא הרמז ביום שני וביום ששי במלת ונסכה לרמוז על ניסוך המים אבל ביום שביעי בא הרמז במלת כמשפטם ע"פ מ"ש בפ"ק דר"ה דבחג נידונין על המים ונסכו לפני מים בחג כו' ולפי שביום שביעי של חג הוא גמר דינו ומשפטו וע"כ בא גמר הרמז במלת כמשפט לכתוב כמשפטם דר"ל היום הוא גמר משפט ודין המים וע"כ נסכו לפני מים כו' ודו"ק:

1. זוהר מהדורת הסולם – ויקרא פרשת צו מאמר ד' מינים והושענא רבה אות קיד

ב[1]יוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְּחָג, הוּא סִיּוּמָא דְּדִינָא דְּעָלְמָא, וּפִתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וּגְבוּרָן מִתְעָרֵי וּמִסְתַּיְּימָן בְּהַאי יוֹמָא, וְעַרְבֵי נַחַל תַּלְיָין בְּהוּ. וּבָעֵינָן לְאִתְּעָרָא גְּבוּרָן לְמַיָּא. וּלְסַחֲרָא ז' זִמְנִין, לְרַוָואָה לְהַאי מִזְבֵּחַ, מִמַּיָּא דְּיִצְחָק, בְּגִין דְּאִתְמַלְיָא מַיָּא הַאי בֵּירָא דְּיִצְחָק, וְכַּד הוּא אִתְמַלְּיָא, כָּל עָלְמָא אִתְבָּרְכָא בְּמַיָּא.

2. תהלים פרק טז פסוק יא

תּֽוֹדִיעֵנִי֘ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח:

3. מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור יז

מהו נעימות בימינך נצח (תהלים שם /ט"ז/). אמר ר' אבין זה הדס ולולב וערבה שהן נעימות, והן ניטלין בימין, ואמרי רבנן לולב בימין ואתרוג בשמאל, מה טעם נעימות בימינך נצח, במי שהוא נוטל לולב בימין ונוצח ובאין, בנוהג שבעולם הנדייסין רצין באיפרכוס, מי נוטל ובא, מי שהוא נוצח, כך בראש השנה באין כל באי עולם ועוברין לפניו כבני מרון, ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם, ושרי אומות העולם אומרים אנו נצחנו וזכינו בדין, ואין אדם יודע מי נצח, אם ישראל נוצחים, או אומות העולם, עבר ראש השנה וכל ישראל באים ביום הכפורים ומתענים בו, ולובשים בגדים לבנים ונאים, עבר יום הכפורים ואין אדם יודע מי נוצח אם ישראל אם אומות העולם, כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהם בימינם, ואתרוגיהם בשמאלם, מיד הכל יודעין שישראל נוצחין בדין, וכיון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלין ערבי נחל, ומקיפין שבע הקפות, וחזן הכנסת עומד כמלאך אלהים, וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח, שכך שנו רבותינו בכל יום היו מקיפין את המזבח, ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, וביום השביעי היו מקיפין שבע פעמים, וכן מפורש על ידי דוד מלך ישראל, שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' (תהלים כו ו), ומיד מלאכי השרת שמחים, ואומרים נצחו ישראל נצחו ישראל, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם (ש"א =שמואל א'= טו כט), הוא שאמר דוד אם תתקיימו מצות לולב שנקרא נעים, ותטלוהו ביד ימין לסלסל בו להקב"ה, הרי הוא מודיע לכם אורחות חיים, וכן הוא אומר תודיעני אורח חיים, בראש השנה וביום הכפורים. בשובע שמחות. בסוכות. את פניך, במצות ראייה. שנאמר יראה כל זכורך (דברים טז טז). נעימות בימינך. באגודת לולב שנקראה נעימות, ונוטלין ביד ימין. נצח. הריני מבשרך שנצחת לאומות העולם בדין, שנאמר וגם נצח ישראל לא ישקר (ש"א =שמואל א'= טו כט).

4. יסוד ושורש העבודה שער יא (האיתון) פרק טו

הושענא רבא

הנה גודל התיקונים הנעשים בעולמות העליונים על ידי למודינו בלילה הזה, הובא בכתבי האר"י ז"ל. המאמרים מזה"ק על זה, כבר נודע וגלוי לכל הוא, בהיות כי הובאו בתקון ליל הושענא רבא ע"ש, לכן יזהר האדם למעט באכילה בסעודת לילה זו, בכדי שיוכל להיות נעור כל הלילה לעשות התיקון, כי האכילה מביא לידי שינה.

ויזהר מאוד בקריאת משנה תורה לכוין כל הכוונות המבוארים למעלה בעש"ק בקריאת שמו"ת. ויזהר בדקדוק התיבות היטיב, כפי שמבואר למעלה בתפלת החול. ובפ' ואתחנן בפסוק שמע ישראל, יכוין ממש הכוונה של ק"ש עם המסירת נפש. והשם הטוב יכפר בעד המון עם שקורין משנה תורה בבהלה ובמרוצה ואין מדקדקין אחריו לבל תהי' מובלעת תיבה בחברתה, וכי נחשב זה לתקון, הלואי שלא יקלקל. ודי בהערה זו.

ואחר קריאת משנה תורה יקרא האדרא זוטא כולה. ואם ישער שאין עוד שהות, יקרא עכ"פ באדרא פטירת רשב"י ע"ה. ויתחיל לקרות סוף האדרא דף רצ"ו סוף ע"א: האי מטרוניתא כד אתחברת עם מלכא כו', עד גמר האידרא. וכשיגיע לפטירת רשב"י ע"ה: א"ר אבא לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים כו', יעורר לבו אל בכי עצום מאוד על פטירת הצדיק הזה. ואף אם כבר התחילו הצבור לומר ס' תהלים, עכ"ז לא ימנע עצמו מלקרות פטירת רשב"י ע"ה ולבכות על פטירתו לכפרת עונותיו כידוע.

ואח"ז יאמר ספר תהלים עם הצבור במתון גדול ובדקדוק התיבות היטיב ובכוונה עצומה, בכדי שיהא אמירתו חשובה לכפרת עונותיו, כידוע בגודל מעלת אמירת מזמורי תהלים בכוונה. ובמזמור שהוא ענין תפלה ובקשה, צריך האדם להתפלל במחשבתו הבקשה ההיא בכוונה עצומה, כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים. ומה טוב אם יכול לעורר ללבו אל הבכי. ואציג לפניך כמה מזמורים ומהם יקיש האדם מעצמו אל השאר, כגון מזמור י"ג כ"ב וכיוצא. וגם יכוין התפלה על כלל ישראל. וכן בכל המזמורים של עניני בקשה שיטה ית"ש את לבבנו אליו לאהבתו וליראתו ולעבדו בלבב שלם, כגון מזמור כ"ה וכ"ז וכיוצא. ויכוין במחשבתו ג"כ על כלליות ישראל. במזמורים המדברים מענין חלול שמו הגדול בעוה"ר, או מענין גלות המר וחרבת בית מקדשינו, כגון מזמור מ"ב מ"ג מ"ד, או מענין שפיכות דמים של ישראל. בכל מזמורים אלו וכיוצא יעורר לבו אל בכי הרבה בכה. ולהיפך, במזמורים של שבחים והודאות, יאמר בשמחה עצומה והודאה גדולה במחשבתו ליוצרנו ובוראנו ית"ש מענין השבח ההוא. ויזהר האדם בכל זה. גם לא יתנהג באמירת תהלים בצבור כהמון עם שאומרים פסוק אחר פסוק, דהיינו פסוק שאומר הש"ץ מדלג פסוק ההוא ומתחיל הפסוק שלאחריו, אלא לא ידלג שום פסוק, רק אותו פסוק שאומר הש"ץ יאמר אותו בלחש קצת ופסוק שאומרים הצבור יאמר אותו בקול רם, והש"ץ יתנהג להיפך. ואם יראה שהצבור ממהרים מאוד באמירתו, לא ימהר הוא בשביל זה, ואף שעי"ז לא יגמור התהלים, כי טוב מעט בכוונה, רק אמירתו יהי' ע"ד הכוונה המבוארת ודי בזה. ויזהר האדם מאוד בליל זו בכוונת איש"ר, כנ"ל בתפלת החול ובמסירת הנפש הנ"ל.

ואחר אמירת ס' תהילים ילך לטהר במקוה כנהוג. ויזהר לחבר לילה ויום בלמוד או בבקשות ותחנונים או בברכת השחר, כי הוא חיוב גדול בכל הלילות, כנ"ל בשערים הקודמים, וכ"ש בלילה הזאת.

ויזהר האדם מאוד ומאוד בכוונת התפלה ביום הנורא הזה. ויתאמץ בכל התאמצות להפיג שינתו מעיניו בכדי שיוכל להתפלל בכוונה עצומה, דהיינו שיתפלל בכל עוצם כחו ובקול רם, וכל זה הוא מניעה גדולה לחטיפת השינה. ודי בהערה זו.

ואם ישער שלא יוכל להתפלל עם הצבור אם יאמר מזמורי של שבת ברכות, ידלגם, בכדי שיגיע להתפלל י"ח עם הצבור, שאין עתה כ"כ חיוב לאומרם כמו ביום שבת קדש.

ז' הקפות

ביום השביעי מקיפים שבע פעמים את הבימה שהס"ת עליה. תקונים גדולים נפלאים ונוראים בעולמות העליונים הקדושים. ואפס קצהו תראה במה שצריך האדם לידע שכל תקונים הגדולים הנעשים בעולמות העליונים הקדושים ע"י ז' הקפות אלו של לולב, נעשים ע"י ג' בחינות: אדם, דבור, מעשה. והיינו ע"י בחינת האדם המקיף בגופו את הבימה, והבחינה ב' הוא בחינת דבור ההושענות בעת הקפה, והבחינה הג' הוא בחינת המעשה של הלולב והאתרוג למיניהם שביד האדם המקיף. וג' בחינות אלו סימנם א' ד' ם', נוטריקון: א' דם ד' בור מ' עשה. וע"י כל בחינה ובחינה נעשה תקון גדול בעולמות העליונים הקדושים. ומזה האדם יפיק תבונה, שגודל מעלת אמירת ההושענות היא דוקא בשעת ההקפה, כי אז נעשים ג' בחינות ביחד א' ד' ם'. וכן נוהגים בכמה בתי כנסיות, ולא כמו שנוהגין רוב העולם לומר ההושענות כל א' על מקומו ואחר גמר אמירת ההושענא מקיף בלולב שבידו בשתיקה, ואין נכון לעשות כן. ובקצת בתי כנסיות נוהגין אף בכל ימות החג לומר ההושענא בשעת ההקפה ולא מקודם. וכן ראוי לנהוג כי נכון הוא. אך יזהר האדם מאוד לכוין בז' ההקפות ג"כ הכוונה המבוארת למעלה בהקפת של כל ימות החג, ויאמר אותם בתחלת ההקפה, ואח"כ יתחיל לומר ההושענא של אותו הקפה. ויזהר האדם שלא יקח ההושענא ביד בשעת ההקפה עם הלולב, אלא ימתין מליקח ההושענא עד שעת החבטה, האר"י ז"ל.

חביטת הערבה

אופן חביטה של הערבה ביום הזה, מוזכר בגמרא הקדושה (סוכה מה, א). אך על איזה דבר ואיזה מקום יחביטנו, מקומו מוזכר לו בזה"ק פ' צו דף ל"א ע"ב, שיחבטנו על הקרקע דוקא. וז"ל: וביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבי מלכא וגבורן מתערי ומסתיימי בהאי יומא וערבי נחל תליין בהוא כו' ובג"כ בעי לבטשא לון בארעא, עכ"ל בקיצור. וכ"כ האר"י ז"ל. עוד כתב, שלא יהיו בערבה רק ה' בדים לא פחות ולא יותר ולא יחבוט רק ה' חבטות ולא יותר, והוא ע"פ סוד. ומקודם יאמר י"ר הנדפס בסדורים גם פסוק ויהי נועם, לשם יחוד כו'. ובכל חבטה יאמר בפה מלא: לעשות נ"ר ליוצרי ובוראי ב"ה וב"ש, ע"כ.

ויזהר האדם מאד מהליכת בטלה ח"ו. וז"ל האריז"ל: ואף ביום הו"ר ירבה בתורה, כי בו ביום מוסרין השט"ח של הגז"ד ביד הממונים להעניש כו', עכ"ל בקיצור.

ואחר הסעודה ילמוד על השולחן ובהמ"ז בכוונה עצומה. ואם ירצה לישן יזהר מאוד למסור השינה לשומר, וביחוד כשחל הו"ר בעש"ק צריך להזדרז יותר, כי החכם עיניו בראשו שצריך עדיין לטבול לכבוד הרגל של שמיני עצרת ולהתפלל תפלת מנחה בזמנה עם הצבור בבהכ"נ. ולא כהמון עם רובא דרובא מאחרין זמן תפלת מנחה ביום הו"ר יום הנורא הזה, גם מתפללין בביתם ביחידות במרוצה ובבהלה, אוי לאותה בושה, לכן יזהר האדם מאוד בזה. ודי בהערה זו.

למה חובטים דווקא את הערבה

5. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן מח

והטעם שאנו חובטים את הערבה בקרקע, מבואר בתשובת הגאונים (שערי תשובה סימן שמ"א), בשם הקדמונים, על פי מה שאמרו במדרש לקח טוב (פרשת אמור סימן פ"ט): לולב דומה לשדרו של אדם, הדס דומה לעינים, ערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. ובהיות שעד יום הושענא רבה, ישראל מרבים במצות, וכמו שאמרו בראש השנה (י"א ע"א) ירח האיתנים זה תשרי, שישראל איתנים ותקיפים בו במצות, ואם היה בא השטן לקטרג כנגדם, היה מתבטל על ידי ריבוי המצות, אך מכאן ולהבא אנו רומזים בחביטת הערבה בקרקע, שכל פה שיקום עלינו לקטרג לא יוכל לנו, ויפול ארצה, וכאמור: כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' ע"כ. וכן כתב בספר תולעת יעקב, שצריך לחבוט הערבה דוקא על הארץ, כלומר לבער הדינים שלא ימצאו, ולהורידם עד עפר +והנה רש"י (סוכה מ"ד ע"ב) פירש, חביט חביט ולא בריך, לשון נענוע. אבל הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות לולב הלכה כ"ב) כתב, שחובט בה על הקרקע או על הכלי. וכן כתב הרא"ש בשם הרי"ץ גיאת. וכן הוא לשון מרן השלחן ערוך /א"ח/ (סימן תרס"ד סעיף ד').

6. שפת אמת דברים לסוכות שנה תרנ

ליום הושענא רבה. מה שקבעו חז"ל רוב תפלות בזה היום. כבר כתבנו שנקרא הושענא רבה שיכולין להוושע בו אפילו השפלים ודורות השפלים שהם בחי' ערבה לא טעם ולא ריח. ויש להבין א"כ מה כחם. אך כ' דלותי ולי יהושיע פי' ע"י שיודעים שהם דלים וצריכין להושע ולהם הישועה. וכ"כ חז"ל אעפ"י שאני דלה לי נאה להושיע הוא מטעם הנ"ל. כדאיתא בגמ' לא מרובכם כו' כי אתם המעט שאתם ממעטין עצמיכם כשהקב"ה משפיע להם טובה ע"ש. וכן הוא באמת מידתן של בנ"י. כשהקב"ה משפיע להם בחסדו מתבוננים האמת שאין ראוים לכך וממעטין עצמן ביותר. וכן הוא המדה כי עיקר הישועה לדלים. ולכן עיקר הישועה שיבוא משיח צדקינו במהרה מוכן דוקא להיות בדורות השפלים. גם פי' דלותי ולי יהושיע היינו אפילו אחר הישועה נשארים דלים שצריכין לידע שהוא בחסד עליון. וכן בד' מינים הערבה צריכה להבטל לשאר המינים. והוא סימן בין ערבה שעלה שלה משוך וצפצפה עלה עגול. שמהשפלות עושה לו בנין לעצמה ופסולה. אבל הערבה נמשכת אחרי מינים הגבוהים ממנה וזה עלה משוך. וכמו כן דורות שלנו צריכין להבטל לדורות הראשונים להיות נושעים בזכות אבותינו.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרסד הקדמה – סעיף ט

סעיף א

ביום שביעי, שהוא הושענא רבה, נוהגים להרבות במזמורים כמו בי"ט. הגה: וא"א נשמת, ואומרים: מזמור לתודה, ואומרים: אין כמוך, שמע ישראל וכו', כמו בי"ט; ואומרים קדיש שלאחר תפלת מוסף בנגון יום טוב; ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבה"כ; ויש לומר פזמון זכור ברית כשיש מילה בהושענא רבה, ואומרים אותו קודם אנא אזון חין כו'. כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה; ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו; ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל. ומרבים קצת בנרות כמו ביה"כ. הגה: והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר, כמו בעיה"כ (מנהגים); ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו בי"כ, לפי שבחג נדונים על המים; ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב, ומקיפים ז' פעמים, ומרבים תחנונים על המים.

סעיף ב

ונוטלים ערבה ביום זה, מלבד ערבה שבלולב, ואין מברכין עליה. הגה: ונהגו ששמש בה"כ מביא ערבה למכור, כמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש קיים (ר"ן פ' לולב וערבה).

סעיף ג

יש מי שאומר שאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה; ולא נהגו כן, אלא להקיף בו גם בערבה.

סעיף ד

שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד. הגה: מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד (טור בשם רב האי); ע"כ נהגו לעשות ההושענות יפים, משום: זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) ושיעור ארכה, כשיעור אורך ערבה שבלולב. הגה: וכל הפוסל בערבה שבלולב, פוסל בערבה זו (מדברי ר"ן פרק לולב וערבה); וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. הגה: וי"א שצריך לנענע בה (טור בשם רש"י); ונהגו לעשות שתיהן, מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה.

סעיף ה

ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, שלא יאגד דבר אחר עמה, אבל אם יש בידו דבר אחר אין לחוש.

סעיף ו

אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אפילו הגביה אותה שני פעמים אחד לשם לולב ואחד לשם ערבה; וי"א שיוצא בה.

סעיף ז

יש מי שאומר שאינו יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא י"ח, עד אחר שיברך ויטול וינענע בתחלה; ואם נטלה, עובר משום: בל תוסיף (דברים ד, ב); ואחר הנענוע הראשון יכול הוא ליטלה עם הלולב, וכ"ש בשעת הקפה, ואף על פי שמה שכתב שאם נטלה עובר משום בל תוסיף (דברים ד, ב) טעות הוא בעיני, מ"מ אין הפסד לחוש לדבריו. וכתב עוד דגם אחר נטילה ונענוע צריך לתפוס הערבה לבדה, להכיר שהיא חובה; ובשעת החבטה יטלנה בפני עצמה ויוציא בה ידי חובתו. הגה: והמנהג פשוט ליטול הערבה עם הלולב בשחרית בשעת הנענוע ובשעת הקפה, עד שעת החבטה ונוטלים הערבה לבדה; ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל, ואף הנוטלה עם הלולב נ"ל דלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה, שהם הושענות שעושין, לבד, כל זמן שאומרים תחנונים על המים; ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים הושענות, ואח"כ חובטים אותה.

סעיף ח

יש מי שאומר שהושענא שבלולב אף על פי שנזרקת אין לפסוע עליה (וע"ל סי' כ"א גבי ציצית).

סעיף ט

יש מי שאומר שאסור ליהנות מן הערבה לאחר נטילתה, אם לא התנה עליה מעיקרא דלכולא יומא אתקצאי למצותה. הגה: ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה מצוה (מהרי"ו ומהרי"ל). ואז הישועה מוכנת לנו ביותר מלהראשונים. וזה דלותי ולי יהושיע. והשי"ת אשר הוא עוזר דלים ירחם ויחוס ויושיע לעם עני ודל. שמה נוכל להיות יותר דלים מכמונו עתה ולה' הישועה:

[1]פירוש הסולם לזוהר – ויקרא פרשת צו מאמר ד' מינים והושענא רבה אות קיד

ביומא שביעאה דחג וכו': ביום השביעי של החג, דהיינו בהושענא רבא, הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא. וערבי נחל תלוים בהם, בגבורות אלה. וצריכים לעורר הגבורות למים, ולהקיף ז' פעמים, כנגד חג"ת נהי"מ, את המזבח, שהוא כנגד המלכות, כדי להרוות את המזבח במים של יצחק, דהיינו בהארת החכמה שמקו שמאל הנקרא יצחק. כדי שהמים ימלאו את בארו של יצחק, דהיינו המלכות, שבשעה שמקבלת משמאל, נקראת כך. וכשהיא מתמלאת מתברך כל העולם במים.

פירוש. כי ג' ספרים נפתחים בראש השנה, (כמ"ש בזהר אמור אות כ"ג) שהם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים. צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה, ובינונים תלוים ועומדים עד יום הכפורים (רה"ש ט"ז ב). והנה מצדיקים גמורים ורשעים גמורים אין מדובר בהם, כי כבר נגמר דינם ביום א' של ראש השנה. וכל המדובר הוא בבינונים. שהם תלוים ועומדים עד יום הכפורים, אם עושים תשובה נחתמים לחיים, והרשעים שאינם עושים תשובה נחתמים למיתה. וסוד כפרת עונות שביוה"כ, ה"ס המשכת הארת חכמה ע"י עלית המלכות לבינה, שאין כפרת העונות אלא ע"י גילוי אור החכמה, וה"ס אור החיים. וע"כ הבינונים שעשו תשובה זוכים אז לכפרת עונות, ולחתימה לחיים. אמנם עוד לא נגמר הדבר בשלמות, כי אור החכמה אינו מאיר בלי חסדים, וזמן המשכת החסדים להלבשת החכמה, הוא בז' ימי סוכות. ונמצא שביום השביעי, הושענא רבה, נגמרה התלבשות החכמה בחסדים, ואז נשלמת החתימה לחיים שנעשתה ביום הכפורים. ועד"ז לאותם שלא עשו תשובה ונחתמו למיתה ביום הכפורים, עוד לא נגמרה לגמרי החתימה, כי יש להם זמן לשוב, עד יום הז' של סוכות, כי עד אותו זמן נמשכת עוד החכמה, (כנ"ל באות קי"ג) ואם ישובו, יתכפרו עונותיהם על ידה, ויזכו לאור החיים. וע"כ נבחן יום הושענא רבה ליום של מסירת פסקי דינים למלאכים, אם לחיים ואם למות, כי לאחר שנמסרו פסקי הדינים למוציאים לפועל, כבר אין מחזירים אותם, והוא משום כי אחר יום הושענא רבא, אין עוד המשכת חכמה. כנ"ל (אות קי"ג).