פרשת וירא – האם מותר לשקר מפני השלום?

1. בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק יב – יג

וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן:  וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי:

2. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שופטים סימן יח

[1]אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי ראה כמה גדול כח השלום שאמר הכתוב שנים ושלשה תיבות בשביל השלום ואלו הן כשנסתלק יעקב אבינו נתיראו השבטים שנאמר (בראשית נ) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו', ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' ולא מצינו שיעקב אבינו צוה הדברים האלה אלא הם אמרו מעצמן, אז"ל כמה קולמסים משתברין וכמה דיו משתפכין לכתוב הדברים האלה שלא היו ומפני מה מפני השלום, שאפילו שרה אמנו בשביל השלום הכתיב עליה הקדוש ברוך הוא דבר שלא היה מעולם שנאמר (שם /בראשית/ יח) ותצחק שרה בקרבה לאמר, היתה מבטת בקרביה ואמרה מעים הללו טוענים ולד שדים הללו שצמקו מושכין חלב ואפילו אני נעשית כך אברהם לא זקן הוא שנאמר (שם /בראשית י"ח/) ואדוני זקן, וכשבא הקדוש ברוך הוא להוכיחה אמר לאברהם למה זה צחקה שרה וגו' ולמה כך בשביל שלא ישנאנה ויהא שנאה בין אברהם לשרה.

3. זכריה פרק ח פסוק יט

כֹּֽה־אָמַ֞ר יְקֹוָ֣ק צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ: פ

4. רד"ק זכריה פרק ח פסוק יט

והאמת והשלום אהבו – ובתנאי שתאהבו האמת והשלום כמו שצויתי אתכם:

5. בית הבחירה למאירי מסכת יבמות דף סה עמוד ב

ובאמת שכך היה שהרי אמרה אחרי בלותי אלא שאצל השם נקרא שנוי על שלא ספר את הכל:

1. תוספות מהר"ם מרוטנבורג מסכת יבמות דף סה עמוד ב

שהקב"ה שינה בו דכתיב ואני זקנתי. וא"ת ממה שינה, והלא היא אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה, דמשמע ואני זקנתי. ואי משום דאמרה ואדוני זקן, הוא לא רצה לומר כל מה שהיא אמרה. וי"ל דחשיב שינה משום שהיא אמרתה אחרי בלותי, דהיינו לשון גנאי, והקב"ה אמר בלשון נקיה יותר ואני זקנתי. ואף על פי שאין זה שינוי גמור מ"מ מוכח שפיר, דמדשינה הקדוש ברוך הוא במקצת ש"מ שמותר לשנות לגמרי. ועוד י"ל משום דאמרינן פרק הפועלים שפירסה נדה, וה"ק שרה, אחרי בלותי היתה לי עדנה, כלומר אני יכולה ללדת אבל בעלי היאך יוליד והלא אדוני זקן. והשתא שינה, שהיא אמרה שהעכבה הוה תלויה באברהם, והקב"ה אמר שהיה תלוי בשרה:

6. אור החיים בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק יג

ואני זקנתי וגו'. קשה איך יוציא ה' דבר מפיו יתברך מה שלא היה. והגם שאמרו ז"ל (ב"מ פז א) כי מכאן שמשנים מפני השלום, אף על פי כן לערך רוממות אמיתות יתברך כי ממנו תוצאות אמת לא ידבר ח"ו מה שלא היה…"

3. נחלת יעקב בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק יג

(יג) האף אמנם אלד ואני זקנתי, ופי' רש"י שינה הכתוב מפני השלום, והוא תמוה מאוד.

8. העמק דבר בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק יג

(יג) האף אמנם אלד ואני זקנתי. ידוע מאמר חז"ל והובא בפרש"י שהקב"ה שינה מפני השלום, בכ"ז ודאי אי אפשר שיצא דבר שקר מפיו ית' חלילה, שהרי היא אמרה היתה לי עדנה, והוא להיפך… והנראה דהקב"ה אמר שאמרה בלשון תימא וכי אני אלד בעת זקנתי הלא שבתי להיות ילדה, וא"כ האיך אלד מאברהם שהוא כעת עוד זקן, אבל אברהם לא הבין הכי מפני השלום… כך העלים הכונה מאברהם, מפני השלום:

3. יוצא אם כן שלפי שלשה גדולי עולם האור החיים הקדוש הנחלת יעקב(ר' יעקב מליסא) והנצי"ב אין היתר לשקר גם מפני השלום אלא רק אולי להחליף מעט בדיבור אבל ודאי לא שקר גמור.
4. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב

א"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי.

10. רי"ף מסכת יבמות דף כא עמוד א – ב

אמר רבי אלעא משום רבי יהודה בר' שמעון מותר לשנות בדברי שלום שנאמר כה תאמרו ליוסף וגו' ר' נתן אומר מצוה שנאמר [דף כא עמוד ב] ויאמר שמואל איך אלך וגו' ויאמר עגלת בקר תקח בידך.

4. גם הרא"ש פסק את דברי הגמרא בדומה לרי"ף.

• רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ז

תלמיד חכם …מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק …ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן…"  (משרת משה (עטייה) : איכא כמה דברים שכתבם רבינו בפרק זה בת"ח ושייכי נמי בכל אדם)

11. ערוך לנר מסכת יבמות דף סה עמוד ב

בגמרא כה תאמרו ליוסף. ק"ק באמת איך מותר לשקר הא כתיב מדבר שקר תרחק ועוד מה לשון לשנות הל"ל מותר לשקר מפני השלום, וי"ל דודאי בני יעקב לא דברו שקר דיש לדקדק דלמה שלחו ליוסף ולא דברו בעצמם כמו שצוה להם אביהם ע"פ דבריהם שאמר כה תאמרו ליוסף והי' להם לירא שמזה יבין יוסף ששקר הוא, ועוד י"ל דכה תאמרו מיותר כיון דכבר כתיב לאמר ולכן י"ל שהם אמרו לישנא דמשתמע לתרי אפי דבאמת לא שלחו רק אביך צוה לפני מותו לאמר יהי' כוונתם בזה שצוה מה שצוה כדכתיב ויכל יעקב לצות את בניו ועוד הוסיפו לשלוחים כה תאמרו ליוסף שיאמרו כן מעצמם ובזה לא אמרו בפי' שאביו צוה כן אבל יוסף יסבור שאביך צוה קאי גם על זה ולכן שלחו ולא אמרו בעצמם אכן כיון שאסור לגנוב דעת הבריות והם שנו ואמרו לשון שיש לטעות בו מזה הוכיח שמותר לשנות מפני השלום.

12. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד ב – יז עמוד א

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: [דף יז עמוד א] כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה[2]. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

6. חדושי הריטב"א מסכת כתובות דף יז עמוד א

ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. פירוש דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק.

14. ספר מצוות גדול עשין סימן קז

כתוב בפרשת משפטים (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק…. אמנם מותר לשנות בדבר השלום (יבמות סה, ב), ולערב דעתו עם דעת הבריות[3].

15. שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן סה סעיף א

מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה, ולומר שהיא נאה וחסודה (פירוש מן ותשא חן וחסד לפניו (אסתר ב, יז)) אפילו אינה נאה.

16. חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן סה סעיף א

אפילו אינה נאה. לא שאם יש לה מום יאמר שאין לה מום דזה שקר גמור רק יאמר סתם שהיא נאה וחוט של חסד משוך עליה לאפוקי מדעת ב"ש. וכעין דבריו כתבו גם הט"ז.

6. ובספר טיב קידושין[סה, ב] כתב שודאי אסור לשקר אלא שאומרים שהיא נאה וחסודה והכוונה בעיני החתן ואם החתן חושב שזה בעיני אחרים זה כבר בעיה שלו(ודומה לערוך לנר).
8. בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים של האחרונים הנ"ל שכן מבואר בריטב"א על הסוגיה וכן במאירי ושיטה מקובצת במציעא כג: שמותר לשנות מפני כל מידה ואפילו שקר גמור. ועוד צריך להוסיף שכאן יש עוד עניין של הבושה של הכלה? ואולי יש ליישב שכוונתם שכיון שיש אפשרות אז צריך לומר דבר המשתמע לשני פנים אבל אה"ן אם לא תיהיה אפשרות אז יהיה מותר גם לשקר בצורה גמורה.
9. קובץ שיטות קמאי מסכת יבמות דף סה עמוד ב (ספר היראה לרבנו יונה)

ומאד הזהר שלא תשקר אף בדברי הבאי כי חלול השם יש בדבר, ועולה ושקר לא תמצא בשפתיך אלא בדברים שמותר לשנותם מפני השלום, ובתלת מילי משנו רבנן בדבורייהו במסכתא בפוריא ובאושפיזא. ואל תחמוד להשתכר בשקר [אף לא שישקרו אחרים בשבילך] כי אז יצא שכרך בהפסדך, כי הוא מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה, כת שקרים כת חנפים כת לצים כת מספרי לשון הרע. ועוד כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. וכל המשנה בדבורו כאלו עובד עבודה זרה כתיב הכא (בראשית כ"ז, י"ב) והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם (ירמיה י', ט"ו) הבל המה מעשה תעתעים.

18. ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג

קעח וזה דבר כת שקרים. ענין הכת הזו נחלק לתשעה חלקים. החלק האחד – איש כזב, אשר תורה עזב, וירע וישחית במענה פיו, כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בשכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט, יא): "ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", וכן העונה ברעהו עד שקר, שנאמר (שמות כ, יג): "לא תענה ברעך עד שקר". ומן החלק הזה כלל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות ונקרא איש און, ונקרא בליעל, והוא כבד עון בכתות הרשעים.[4]

קעט החלק השני – המשקר ואין בעצם השקר נזק והפסד לחברו, אך יתכוין בו לעשותו סבה אל הנזק ואל הרע, כמו המתעה את חברו, שיאמין בו כי הוא אוהב וריע נאמן עמו, ומתכוין בזה כדי שיבטח בו ולא ישמר ממנו, ויוכל להדיח עליו רעה, כענין שנאמר (ירמיה ט, ז): "בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו",

קפ החלק השלישי – הבא בערמה ודברי מרמה למנוע טוב מבעליו, להעביר הטובה אליו, לא לגזול מחברו דבר שהוא שלו, ולא לחמסו, אבל יתן עינו בטובה העתידה לבא לידי חברו, וצודה אותה לקחתה אליו בשקר מליו, או יסבב בשקריו לו אשר יתן חברו לו מתת, ועיקר ענשו על השקר. אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו, אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד, כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו, כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב, א): כל המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית כז, יב): "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע", ונאמר על עבודה זרה (ירמיה י, טו): "הבל המה מעשה תעתעים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כאילו עובד עבודה זרה, הביאו הדמיון על קצהו, אחר כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשווא.

קפא החלק הרביעי – המשקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה, ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד, על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעז פניו ואהבת השקר, ויכבד עונו, כי יאהבהו לבלי תועלת…וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו (כתובות יז, א): כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה אף על פי שאינו כן. ואמרו (יבמות סה, ב): מותר לשנות בדברי שלום, שנאמר (בראשית נ, טז – יז): "אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'".

19. חפץ חיים רכילות כלל א אות ח

ולענין מה להשיב אם שואלו מה דיבר פלוני אודותי, תלוי בזה, אם יש לו עצה להשיבו באופן שלא יהיה שקר גמור וגם לא יהיה רכילות, ישיבהו באופן זה ולא יוציא שקר מפיו. ואם הוא מבין שחבירו לא יקבל זה לתשובה, מותר לומר שקר גמור מפני השלום. אבל לא ישבע חס וחלילה לשקר בשביל זה, ועיין בבאר מים חיים.

20. ספר חסידים (מרגליות) סימן תכו

דע אף על פי שאמרו מותר לשנות בדברי שלום אם יבא נכרי או יהודי ויאמר לאדם תלוה לי מעות ואינו מלוה לו ברצון כי ירא פן לא יפרע לו אינו יכול לומר אין לי כי מה שאמרו שמותר לשנות בדברי שלום זהו בשכבר עבר הדבר.

21. שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קנו

ואפילו מפני השלום לא יבטיח שקר לחבירו ולא אמרו מותר לשנות מפני השלום אלא בסיפור דברים שכבר עברו ולא בדבר שלהבא. (ומכל מקום צ"ע קצת כיון שהשלום גדול מכל המצות כמ"ש במ"ר פ' חוקת ע"פ בקש שלום ורדפהו ובגמ' התיר לשנות דבורו מפני השלום והרי"ף פ' אלו מציאות כתב דלאו היתר הוא אלא מצוה א"כ מנלן דלשנות בלהבא אסור שמא יש להתיר ע"ד בכל דרכיך דעהו פ"ט דברכות דף ס"ג ע"א ועי' במד"ר פ' בראשית פ"א ועי' באליה רבא מזה ובפמ"ג).

22. דעת תורה אורח חיים סימן קנו

וע"ש בס"ח דגם בדבר שהוא עכשיו שקר, כגון שבא א' ללוות ממנו ואומר אין לי אסור, וע"ש בפי' החיד"א דמפני ענוה מותר גם בכה"ג, ועי' תומים ונתה"מ סי' י"ב [סק"ג שהביאו, דאם א' מוחזק בממון ויודע שהאמת אתו רק שהדיינים לא יאמינו לו, מותר לו לשנות וכו' ע"ש], ונעלם מהם דברי ס"ח ומג"א הנ"ל, ועי' תוס' ב"מ כ"ג ע"ב ד"ה באושפיזא וכו' בסוה"ד [דהא דרבנן משני באושפיזא וכו', ג"כ מפני דרכי שלום הוא ע"ש] ודו"ק, ועי' רש"י ביצה כ' ע"א ד"ה ולזבח שלמים הבאתיו וכו', [דמרוב ענותנותו של הלל שינה מפני השלום ע"ש], ומוכח דמשום הקרבת נדבתו [שרצה להקריב], שינה מפני השלום, דלא כהס"ח [הנ"ל דדוקא בדבר שכבר עבר], ועתוס' פסחים י"א ע"א ד"ה אבל וכו', דהפסד מצוה והפסד ממון שוים, ועי' תשו' רמ"א סי' י"א דמותר להוציא שם רע מפני השלום, אבל רק בדיבור ולא בכתב דהוי מעשה, ואם כבר הוציא בדיבור, מותר אח"כ גם לכתוב, ועי' מהרש"א בח"א לב"ב ט"ו בענין מיחזי כשיקרא בכתב, [ע"ש לענין מה שכתב משה פ' וימת משה בדמע וכו', ופי' דכיון דכל התורה כתב בדיו ופרשה זו כתב בדמע לא מיחזי כשיקרא ע"ש], ועי' תשו' פ"י ח"ב אהע"ז סי' פ"ד באמצע התשו', ועי' תשו' מהרי"א אסאד חיו"ד סי' שט"ז, [לענין משקר בכתב ועוד כמ"ד, יעו"ש באורך מכמ"ק דכתיבה כדיבור].

23. שו"ת מהרש"ם חלק ז סימן קנב

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בבתולה יתומה שזה איזה שנים הרתה וילדה לזנונים ומאז ועד עתה מתנהגת בצניעות וכעת נשתדכה מרחוק בלא הודע מזה ואם יוודע להחתן יבטל הקשר ועתה הגיע זמן הנישואין ושאל איך יתנהגו בהכתובה והגם שמבואר בפ"ש סי' י"ב במשפטי הכתובה אות ט"ו סקנ"ו שמפני הבושה לא יכתבו בתולתא רק להדא פלונית וגם יוכל הקורא להבליע תיבת בתולתא בין שפתיו שלא יורגש כ"כ אבל מה נעשה בחיוב מנה ומאתים הנכתב שלא כדת. והנה מ"ש בענין שינוי הקריאה דמותר לשנות מפני השלום הנה בס' חסידים שרמז המג"א סי' קנ"ו ובגוף הספר מבואר דשקר שהוא עכשיו אסור לשקר גם מפני השלום אבל אני בהגהות האו"ח (שנדפס כעת בארץ הגר) הבאתי ראיה מרש"י ביצה כ' ע"א להיפוך וגם העליתי שם דמפני הבושה מותר לשנות בכל גווני והבאתי ראי' מתשו' הרא"ש כלל פ"ב וח"צ סי' מ"ד והבאתי מרש"י ותוס' ע"ד נ"ח ע"א שנחלקו בזה ומכ"ש בנ"ד שיהרס עי"ז כל הבנין ועלבון היתומה ומשפחתה. לכן באם שאפשר שיכתבו הכתובה כראוי לבעולתא והקורא ישנה הקריאה בכל הנצרך ויקרא מנה ומאתים אף שלא נכתב כן עזי /צ"ל אזי/ יעשו כן…"

שינוי בדיבור כלפי אבל

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד א

רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה. כי סליק להתם אמר ליה: אייבו קיים? אמר ליה: אימא קיימת, אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אייבו קיים. אמר ליה לשמעיה: חלוץ לי מנעלי, והוליך כלי אחרי לבית המרחץ.

9. רש"י מסכת פסחים דף ד עמוד א
10. אייבו קיים – ואבי כלום קיים הוא, עדיין לא השיבותיך עליו, ומאליו הבין, ויש אומרים: בניחותא היה משיבו רב על מי שאינו שואל, כדי שיבין מן הכלל, וקשה בעיני לומר שיוציא רב דבר שקר מפיו.
12. קובץ שיטות קמאי מסכת פסחים דף ד עמוד א
13. מי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמר לו ואפילו באביו ואמו, מדאמרינן בפ"ק דפסחים רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה כי סליק להתם א"ל אבא קיים א"ל אבא קיים, א"ל אימא קיימת א"ל אימא קיימת, הכי גריס רבי חננאל, והכי פירוש א"ל ר' חייא לרב וכי אבי קיים העודנו חי א"ל רב אבא קיים, כלומר אבי חי, אבל מאביו של ר' חייא לא השיב לו וממילא הרגיש שנפטר מדלא השיב על אביו, וכן יש לפרש אימא קיימת וכו', אלמא שלא רצה לומר לו כלום אילו לא היה שואלו ואפילו כששאלו לא השיב לו אלא ברמז בעלמא ועל זה נאמר ומוציא דיבה הוא כסיל (משלי י' י"ח), מיהו אם היה שואל עליו אין לשקר ולומר חי הוא שנאמר מדבר שקר תרחק (שמות כ"ג ג') וכדמשמע ממילתיה דרב שלא רצה לשקר ולומר חי הוא.
15. [הלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סימן קנ"ב].
17. וכן פסק השולחן ערוך יורה דעה סימן תב.
18. ועיין חידושי חתם סופר דבר נפלא שמסביר כאן

שינוי בדברים כדי להסתיר מעשיו

 

24. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא.

25. רש"י מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב
26. במסכת – יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו – יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא.
27. תוספות מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

במסכת – וא"ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי זה.

21. צ"ע בדברי התוספות מה קורה כאשר לא בא לנסות אלא שואל מתוך תמימות או משהו כזה האם מותר לשנות.
22. תוספות מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

"…והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני.

28. רי"ף מסכת בבא מציעא דף יג עמוד א
29. ומסתברא לן דהאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת מילי משום דהאי לא איצטריכא ליה דמצוה היא כי איצטריכא ליה הנך דרשות.
30. שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

ודע דרש"י פירש דהני תלת הם מדות טובות דמסכתא היינו מדת ענוה ופוריא מדת צניעות ואושפיזא היינו מדה טובה שאינו כפוי טובה וחפץ בטובת אושפיזו. והילכך איכא למימר דלא חשיב אלא מדות טובות והיינו דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו' אבל הכא דדרכי שלום היינו מדינא.

אפשר להביא שהשיטה מקובצת זה בעצם הסבר לדברי הרי"ף וכן כותב המאירי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב:

איזהו תלמיד חכם שנחזיר לו אבדה בטביעות עינא …כל שאינו משנה בדבורו ויש דברים ששנוי דברים אינה פוגמתו ומהם כל שיש בשנוי סרך לאיזו מדה והוא שאמרו במסכתא בפוריא ובאושפיזא… וכן כל כיוצא בזה וכן מתבאר במסכת יבמות שדרך תלמידי חכמים לשנות בהבאת שלום ומוסיפין וגורעין כדי להכניס אהבה בין זה לזה וכל שכיוצא בזה אין שנוי שבדבורו פוגמו כלל ולא עוד אלא שזו שבהבאת שלום מצוה:

30. חדושי הריטב"א (מיוחס לו) מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

שם אמר רב יהודה בהני תלת מילי עבדי רבנן דמשנו בדבורייהו במסכתא פירוש שאם ישאל אדם לחברו שנית מסכתא פלונית מותר לומר לו לאו והיינו ששנינו לומר למוד לשונ' [לומר] איני יודע שמא תתבדה ותאחז. וכן כתב ר' חננאל.

31. פירוש ר' האי גאון –קובץ שיטות קמאי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

מסכתא, כי שאיל ליה בר בי רב אמר לא גריסנא, חדא שלא יחזיק טובה לעצמו, ועוד שמא יאמר שנה לי פרק אחד ואתי לידי כיסופא.

כלומר לשיטת תוס' 3 הדברים שהוזכרו כאן הם בעצם דוג' לשינוי מפני השלום. לשיטת הרי"ף לשנות מפני השלום זה מצוה ואלה הם רשות. אולם לדעת רש"י משמע שיש גדר של ענוה שגם בשבילו מותר לשנות וצריך עיון מדוע? לפי המאירי מובן שכל שאדם משנה מדיבורו לצורך מדה אין בזה פגם. ושיטת ר' האי גאון שהותר לשנות או משום ענוה או משום הבושה.

23. אמנם אע"פ שמשמע מהראשונים שמותר ממש לשקר הבן יהוידע והענף יוסף פה על העין יעקב מסבירים שברור שאסור לשקר אלא הכוונה שמשנים בדיבורם בצורה המשתמעת לשני פנים.
25. עוד מצאנו פירוש מעניין בעיון יעקב (על עין יעקב) בבא מציעא פרק ב – אלו מציאות דף כג עמוד ב
26. אמר ר"י בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו בדבורייהו במסכתא בפוריא ובאושפיזא. עיין פרש"י ותוספות ושאר מפרשים ועוד אפשר לפרש דקאי על אותן רבנן שמכתתין רגליהן מעיר לעיר ללמוד תורה וכך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה לישא עליו עול תורה החמורה עמוק עמוק מי ימצאנו (כי אותן הלומדים בביתן הם בכלל טיילין כדאי' בכתובות) דקאי על אותן רבנן שמכתתין רגליהן ללמוד וכשחוזרין לביתם אם שואלין אותם אם מסכתא זו שלמדה היא חמורה כל כך משנין ואומרין שהיא בנקל כדי שירבו עוד תלמידים לילך ללמוד וכן בענין הפוריא כששואלין אותו אם שכב על המטה ולא על הארץ יאמר ששכב על המטה וכן בענין האושפיזא משנה ואמר שהיה לו אושפיזא טוב לענין אכילה ושתיה אף על פי שלא היה לו לאכול רק פת במלח ומים במשורה וכל זה כוונתו לטובה כדי שלא למנוע רבים מלילך ללמוד תורה לה"ק עבידי רבנן דוקא רבנן משנו בהני מילי דשייך לדידהו ועפ"ז מיושבים קושיות התוספות:

כלומר לשיטתו כל שכוונתו לטובה מותר לשקר ואולי גם להבא.

27. וכן מצינו דין מפורש בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסה סעיף ו:
28. המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה, הוא נענש על כך.

ומסביר הט"ז על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסה סעיף ו:

אמר רשב"י לריב"ל נראה הקשת בימיך א"ל הן א"ל א"כ אי אתה בר ליואי ולא היא דלא נראה הקשת בימיו אלא סבר לא אחזק טיבותא לנפשאי הרי דאמר מלתא דשקרא בשביל שלא להתגאות ה"נ אף על פי שמתענה יוכל שפיר לומר איני מתענה … בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום כיון דמתכוין לדבר מצוה אין השינוי פוסל בו כנלע"ד:

29. כלומר מותר לשקר כיון שכוונתו לדבר מצוה אין השינוי פוסל בו. וכן כותב המג"א על פי רש"י שיש מידת חסידות לומר שאינו מתענה. משמע מדבריהם שגם אם זה שקר גמור מותר.
30. וכן כתב החכמת שלמה אורח חיים סימן תקסה סעיף ו
31. "ואם כן נראה דמותר אף לשקר בדבר כיון שכוונתו לשם שמים, והוי עבירה לשמה [נזיר כג, ב] ועדיף מינה, כן נראה לפענ"ד נכון בפירושא דהאי סוגיא ודו"ק:
33. אמנם האליה רבה חולק על המגן אברהם והטז:

אליה רבה סימן תקסה

34. ולענ"ד אפשר לחלק, במעשה דריב"ל לא הוי שקר כל כך, דאפשר שנראתה הקשת שלא במקום ריב"ל והוא לא ידע. ובמסכתא פירש הרמב"ם [גזילה סוף פי"ד] פירוש אחר כמ"ש בסמ"ע [חו"מ] ס"ס רס"ב [ס"ק מד].

כלומר האליה רבה הבין שאין היתר לשקר בשביל להסתיר את המדות. וכן הבגדי ישע דוחה את ראיות המגן אברהם והט"ז, וכותב שמה שהותר זה דווקא לשון המשתמעת לשתי משמעויות. וכן דחה את ראית המגן אברהם הנהר שלום כאן :

נהר שלום על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסה סעיף ו

והרמג"א כתב שמדת חסידות שיאמר שאינו מתענה כדאיתא בבבא מציעא דף כ"ג ע"ב שאם ישאלוהו אם למד מסכתא יאמר שלא למד ופירוש רש"י שמדת ענוה היא זו ע"כ ולעניות דעתי נראה דלא שייך ענוה אלא במסכתא שלא יחזיק עצמו לתלמיד חכם אבל במה שמודה על שמתענה אין בזה גאוה כל שאינו מפרסמו בלי שישאלוהו ועוד דהתוספות שם ד"ה באושפיזא וכו' כתבו דהטעם משום דרכי שלום ופירושו דכיון דבאים לנסותו כמו שפירשו בד"ה מסכתא וכו' אתו לאינצויי וכ"כ הרמב"ם פרק י"ד מהלכות אבידה ז"ל היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו בענין נדה ע"כ הרי לא פירש משום ענוה אלא כדי שלא ישאלוהו וזה לא שייך הכא ועוד הסמ"ע בחושן משפט סימן רס"ב ס"ק מ"ד כתב דלהרמב"ם אפילו בהני תלת אין בהם צד מצוה אלא מותר לשנות בהן אם כן כיון דא"נ הוי הא בכלל אינו אלא רשות ראוי יותר לתפוס דהני דווקא וכמשמעות הש"ס דקאמר התם אההיא דאיזהו תלמיד חכם אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת וכו':

וכן כתב הערוך השולחן שאם שואלים אותו יענה ואין צורך לשקר בשביל זה.

35. אולם המשנה ברורה פסק בפשטות כדברי המגן אברהם והטז וכן פסק בכף החיים.

מקורות נוספים: עיין שו"ת הרמא סימן יא, רב פעלים חו"מ ג א. שו"ת תורה לשמה שסד. שו"ת יחל ישראל י"א. יבי"א חו" ב סימן ג.

מור וקציעה סימן קנו

וההיא דמס' כלה ודברכות לא קשיא, דמיירי דלא שמעה מרבותיו כלל, אלא מדעתו הוא אומר ותולה ברבו עם היות הדבר בלתי ברור, ושמא תולה בו בוקי סריקי. ואין זה דומה לאמורא או תנא ששנה משנתו במחלוקת שני תנאים כגון ר' יוסי ור' יהודה, ומפני שקבל שהלכה באותו דבר כר' יהודה הפך השמות מדר' יהודה לדר' יוסי כי היכי דתיקו הילכתא כוותיה דר' יוסי דנימוקו עמו ולא ליתי למטעי משום האי כללא. אבל אין ללמוד מזה היתר לתלות ברבו מה שלא שמע כי היכי דלקבלו מניה, ועל זה אמרו גורם לשכינה שתסתלק. וזה כמדת ר"א כדאיתא פרק שני שעירי [יומא סו, ב] ובהישן [סוכה כז, ב], אלא שר"א מדה אחרת היתה בו שאפילו מדעת עצמו ומשמו לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו (והך מילתא צ"ע, דאשכחן טובא דמשמע איפכא שהיה מתעצם להעמיד דעתו במחלוקת נגד המרובים, כגון בתנורו של עכנאי, ובהזאה וזולת אלה רבים שנראה שלא שמעם מרבו) וזו חסידות ואינה חובה.

אלא שאני תמה בהא דאיתא בברכות (דף מ"ג ב) דמשמע דמותר לשנות ולומר הלכה בשם רבו, אף על פי שלא אמרה מעולם. ועוד שהורה הוראת טעות ומפני שנכשל וטעה בה תלה הטעות ברבו במתכוין לשקר, זה דבר תמוה וזר ביותר, וכי גנאי הוא לת"ח להודות על האמת אם טעה, והלא הוא אחד משבעה דברים ששנינו [אבות פ"ה מ"ז] בחכם. ובכמה דוכתי [ערובין קד, א] אשכחן בתלמודא אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הן בידי, וכל שכן שאין לשקר ברבו למתלי ביה בוקי סריקי ולהטעותו מחמת זה. אולי יש לחלק בין העושה הלכה למעשה (כההיא דרב פפא דבריך אהדס ברישא) ובין הדורש דינים והוראות לעם שלא הותר לעשות כן, אלא לאשתמוטי לומר שיש לו על מה לסמוך. אבל מכל מקום הניחם בשמועתן שהלכה כמכריע, ולא נתן מקום להכשילם בכך. אלא משום כיסופא לחוד הוא דעבד הכי, דלא נישווייה ע"ה לפי שהיה אז שלא במקומו כדאיתא התם דאקלע. ובאתרא דלא ידעין ליה שרי לצורבא מרבנן כה"ג, כי הרואין אותו טועה במעשה, לא יחשבוהו עוד (עם ששגיאות מי יבין) משא"כ רבא וזולתו שהיו במקומם דורשים ומודיעים הדינים ברבים ודאי חס להו לרבנן קדישי לחוס על כבודם ולהכשיל הרבים להניחם בטעות. ועוד דבאתרייהו הוו וידעי בהו וקים לעלמא בגוייהו דפקיעי נינהו מכל מקום.

37. מחזיק ברכה אורח חיים סימן קנו
38. ואשר הפליא עוד הרב מר וקציעה על ההיא דברכות ע"ש עמ"ש בעניותנו בספרי הקטן ברכי יוסף בא"ח סי' רט"ז וח"מ סימן יב דף נ"א ומשם באר"ה.
40. שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן ב
41. כבוד הה"ג מפואר בתו"י ר' יעקב יחזקי' פיש לאי"ט. אחדשה"ט וש"ת.
42. זה כמה שקבלתי מכתבו היקר אודות ספרו תתן אמת ליעקב, ומחמת טרדותי לא באתי רק עד היום שאני פה בחו"ל לנוח, ואכתוב בקצור, – ע"ד אשר שאל אם מותר לשנות מפני הבושה והעיר ממש"כ הגאון מהר"ח פלאגי זצ"ל בס' החפץ חיים סי' י"ט אות י"ז שהתיר בזה וה"ר מברכות מ"ג ע"ב, ובשד"ח מער' הש' כלל כ"ח אין דעתו כן ומדחה ראית הגאון מהר"ח.
43. הנה בהאי דברכות מ"ג ע"ב דשקול ר' פפא ובריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן וא"ל ר' הונא בדר"א דהא הלכה כדברי המכריע ר"ג וא"ל ר"פ דהכי אמר רבא דהלכה כב"ה ומסיים הש"ס ולא היא לאשתמוטי נפשי' הוא דעבד, ופרש"י דלא אמר רבא הלכתא כב"ה, אלא ר"פ איכסף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך – ומזה מייתי הגאון מהר"ח הנ"ל ראי' דמותר לשנות מפני הבושה, – ובשד"ח שם מדחה דקשה לקבוע כן להלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם וכמה ראשונים לא גרסי כלל בגמרא ולא היא וכו', ולדידי ענין אחר בזה ע"פ המבואר במס' כלה רבתי פ"י בפלוגתת ב"ש וב"ה כתובות י"ז ע"א דב"ש אומרים כלה כמות שהיא וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה דא"ל ב"ש דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק, ולב"ה זה דרך ההנהגה כמוכר המשבח המקח בעיני הלוקח ולעולם יהי' דעתו של אדם מעורבת עם הבריות – ואי' במס' כלה שם דא"ל בית הלל דלהכי אנן לא חיישינן לשקר דדלמא נאה במעשיה ובמעשי אבותיה, וב"ש השיבו דמי כתיב משקר תרחק מדבר שקר כתיב מדבר אפילו סתם, וב"ה דחו כי אמר רחמנא מדבר שקר לענין נקי וצדיק אל תהרוג, הא לקיומי שפיר דמי – יעש"ה.
44. וכתבתי במק"א דדעת ב"ש דאף דהאי גברא בדעתו ולבו דמה שאומר נאה וחסודה רצונו רק נאה במעשיה וכו' מ"מ זה עצמו שמשקר בדיבור דמשתמע נאה בכל אסור דגזירת הכ' הוא מדבר שקר תרחק דאפי' אינו משקר אלא בדיבור ולא בלב מ"מ הוא שקר, דאסור ללבוש אפי' כוונת אמת בדבור שקר. +עי' דרש' שבה"ל שער קי"א – י+
45. ובית הלל לא חשו לזה מעיקר הדין כיון דהכוונה ע"ד אמת, והא דכ' מדבר שקר תרחק דמשמע אפי' היכא דהדבור לבד שקר דאסור היינו בכהאי דסיפא דקרא ונקי וצדיק אל תהרוג, דשם צריך להיות הדבור ברור בדעת בי"ד.
46. והשתא כיון דהלכה בזה כב"ה א"כ י"ל דר"פ בהאי דברכות דא"ל בשם רבא הלכה כב"ה לא על האי הלכה דשמן והדס א"ל כן אלא אפיק לישנא דהלכה כבית הלל, וכוונת לבו היה על שאר מקומות דהלכה כבית הלל באמת, א"כ מחשבת לבו אמת ורק הלשון משתמע כאלו כוונתו לכאן, מ"מ אין בזה שקר מעיקר הדין כמס' כלה הנ"ל, ואף דברור דגם בכה"ג לא הותר רק לצורך או מפני כבוד הבריות כשבח הכלה וכה"ג, מ"מ גם הכא הי' נוגע לכבוד התורה של ר"פ והוא עדיף מכל כבוד הבריות, ואף דעדיין יש חשש גניבת דעת עיין חולין צ"ד ע"א וע"ב, מ"מ זה ודאי דהותר כה"ג כיון דאין שקר מן הדין.

שינוי בעניני כספים

32. חשוקי חמד מסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א

שמענו ששאלו את החזו"א אם מותר לשקר במסים במדינות כאלו, שאין להם דינא דמלכותא, והשיב אולי מותר, אך כל מה שאדם מתעסק עם ממון, אינו אלא בגדר ההשתדלות, ושקר אינו בגדר השתדלות!

48. לכאורה יש להרשות על החזו"א מהגמרא במציעא עו: לגבי פועלים שחזרו בהם בדבר האבד והדין הוא שמותר להטעות אותם ולהגיד להם שהם יקבלו שכר גבוה ובסוף לא לשלם? ואיך הותר לשקר כדי להציל ממון? נראה לומר שזה תקנה מיוחדת שכיון שהם מפסידים אותו מותר לו לשקר בשביל להציל את ממונו. ואפשר לומר שתיקנו כיון שאם יפסידו אותו וילכו והוא יצטרך לרדוף אחריהם בדינא ודיינא וממילא זה מעין עביד איניש דינא לנפשיה.
51. שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שסט סעיף ו

והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, משום דדינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה, עובר (על לא תגזול) (ויקרא יט, יג), מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים. וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך, המבריח עצמו הרי זה גוזל ישראל שקנאו. (וי"א דאפילו ידוע דהישראל לוקח יותר מן הקצבה, מ"מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב, דהוי כגוזל מן הגזלן, דאסור) (ב"י).

34. סמ"ע סימן שסט ס"ק י

י] דהוי כגוזל מן הגזלן. וע"ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים [ברכות ה' ע"ב]. ועיין פרישה [סעיף ח'] שם כתבתי דנראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרים לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך, אזי מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסידו, דהיינו דרך משל אם יש להן מ' אמות בגד, ומן הדין אין להם ליתן מהם מכס אלא ל' גדולים, וכשידוע [ל]המוכסן שיש מ' אמות יכריחו ליתן לו מהן מ' גדולים, מותר להן לשנות ולומר להמוכס שאין להן אלא ל' אמות ולא יתנו לו אלא ל' גדולים, וכל כיוצא בזה, ומשו"ה נמי דקדק המחבר וכתב ז"ל, אסור להבריח ממנו דבר הקצוב כו', הא המותר מותר להבריח:

35. קצות החושן סימן שסט ס"ק א

אסור להבריח ממנו דבר הקצוב. והוא מדברי הב"י (סעיף ח') שכתבו מדעת עצמו דאע"ג דנוטל יתר, בתר גנבא [גנוב ו]טעמא טעים (ברכות ה, ב) ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דכה"ג רשאי להבריח, וראיה מדברי הטור ביו"ד סימן רל"ב (קנב, ע"ב) ז"ל, נודרין למוכסין אם הוא מוכס העומד מאליו או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו וע"ש, ומדכתב שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו משמע דקצבה אית ליה אלא שנוטל יותר.

36. ט"ז חושן משפט סימן שסט
37. סעיף ו'. כגוזל מן הגזלן. נ"ל דאם א"א להנצל מלתת מותרות אא"כ ישמוט ממנו ואז לא יתן לו אפילו חק שלו, דאינו חייב להמסיר מעותיו לגזלן והגזלן הוא דאפסיד אנפשיה, אלא דמ"מ יראה שיבליע לו בחשבון במקום אחר באופן שיגיע לידו המכס המגיע לפי הדין:

מקורות האיסור לשקר:

זכריה פרק ח פסוק טו – יז

(טו) כֵּ֣ן שַׁ֤בְתִּי זָמַ֙מְתִּי֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְהֵיטִ֥יב אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֑ה אַל־תִּירָֽאוּ:

(טז) אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם:

(יז) וְאִ֣ישׁ׀ אֶת־רָעַ֣ת רֵעֵ֗הוּ אַֽל־תַּחְשְׁבוּ֙ בִּלְבַבְכֶ֔ם וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר אַֽל־תֶּאֱהָ֑בוּ כִּ֧י אֶת־כָּל־אֵ֛לֶּה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖אתִי נְאֻם־יְקֹוָֽק: ס

קובץ שיטות קמאי מסכת נדרים דף כ עמוד א – רוקח הלכות חסידות

דברו אמת איש את רעהו ודובר אמת בלבבו אסור לגנוב דעת הבריות דע אם לא היה אדם משקר לא היה מת בלא עתו וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף תורת אמת היתה בפיהו ועול' לא נמצא בשפתיו אמת קנה ואל תמכור אמת למוד פיך ראש דברך אמת בראשית ברא אלהים אמת, פיך למוד אמת בסוף הכל אמת אשר ברא אלהים לעשות בסוף השטר שריר וקים וברא את האדם ישר מלדבר כזב

[1] הירושלמי פאה (א,א) מביא את אותם הדרשות אבל כותב שרואים כמה קשה אבק לשון הרע.

[2] תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד א

תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם.

מהר"ץ חיות מסכת ביצה דף כ עמוד א

רש"י ד"ה ולזבחי שלמים הבאתיה. מרוב ענותנותו כו' היה משנה מפני השלום. נ"ב בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה סברי בית הלל דמרקדין לפני הכלה ואומרין כלה נאה וחסודה ולית בזה משום מדבר שקר תרחק משום ד"ש עיין ריטב"א שם ואזלו בשיטת רבם הלל הזקן:

[3] דף על הדף מסכת כתובות דף יז עמוד א

הרבי החוזה מלובלין זצ"ל אמר ש"לעולם" בשביל העולם, האנשים והבריות, עבורם טוב יותר שצדיק הדור יתערב עמהם, כי הוא ידריכם בדרך הישר והטוב. אבל בשביל הצדיק בפרט, טוב יותר שמתרחק מן הבריות עכד"ק.

 

 

[4] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכט עמוד א

וכולהו אערומי אסירי, בר מהאי ערמה דשרי: מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה, לישקול זוזא מכא וליזיל לשב חנותא, עד דטעים שיעור רביעתא.

רואים מהגמרא הזאת שיש חומרא מיוחדת בהערמה שגורמת להוצאת ממון שכן ראינו בכמה מקומות שהתירו הערמה לכלכ מיני סיבות וכאן לשון הגמרא שכל הערמה אסור. ועיין בשו"ת בצל החכמה חלק ג סימן קיח שדן בדברים וסיכם את הסוגיה כך:

העולה להלכה: א) אסור להערים להוציא ממון חבירו ואפי' להפקיע זכותו בלבד אסור (אות א'). – ב) להצלת נפשות מותר להערים להפקיע ממון חבירו אפי' על דעת לא לשלמו ועכ"פ כשאין לו כעת לשלם (אות ב – ה), ואפי' כשהוא עצמו סיבב הסכנה לנפשי' (אות ו'). – ג) גם בדאורייתא כשאסרו הערמה, אינו אלא מדרבנן (אות ג'). – ד) גם להסוברים הלואת יום טוב לא נתנה ליתבע מודים שיכול לתבוע הלואתו ואם תפס לא מפקינן מיני' (אות ז').