איסור לא תשקצו בהשהיית נקבים

1. ויקרא (פרשת שמיני) פרק יא פסוק מג

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם

2. תלמוד בבלי מסכת מכות דף טז עמוד ב

אמר רב אחאי: המשהה את נקביו – עובר משום לא תשקצו. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא – קא עבר משום לא תשקצו.

3. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה לא

וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו.

4. שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן ג סעיף יז

המשהה נקביו, עובר משום בל תשקצו.

5. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קעט

והנה אמרו גם כן (מכות טז, ב) המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכן מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא והוא כלי המציצה עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. והוא ההקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתיית הדברים המגונים שירחיקום רוב בני האדם. כי כל זה מוזהר ממנו, אבל אינו חייב עליו מלקות בעבור כי פשטיה דקרא הוא בשרץ לבד.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כט – ל

אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן. וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות.

6. טור יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קטז

ואסור לאכול מאכלים שנפשו של אדם קצה בהן כגון משקין ואוכלים שנתערבו בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהן כגון כלי של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהן וכיוצא בהן וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, וכתב הרמב"ם שהאוכל מהמאכלין אלו מכין אותו מכות מרדות

7. ט"ז יורה דעה סימן קטז ס"ק ו

אל תשקצו. בטור כ' בשם רמב"ם בזה מכין אותו מכת מרדות ואין לומר למה לא יהא חייב מלקות גמור נראה משום דהוי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללים בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו כדאיתא פ' ארבע מיתות

8. מעדני יום טוב מסכת ברכות פרק ג סימן כה

לפי הלשון דרמ"א שכתבתי בד"ח סעיף פ"א לא נאמר אלא כשנדחק להוצאת הנקבים ולא בהתעוררות לכך בעלמא

9. בית הבחירה למאירי מסכת מכות דף טז עמוד ב

מדברי סופרים שלא להמאיס אדם את עצמו בעשיית דברים המאוסים ושנפשו של אדם קצה בהם לפחיתותם דרך הערה אמרו המשהא את נקביו עובר משום בל תשקצו

10. תרומת הדשן סימן טז (שנט תשובות כמניין הדשן, מקובל שהוא כתב את השאלות בעצמו)

וקצת יש למי להוכיח דמשום זילותא וביזוי כה"ג לא חיישינן לאיסור דרבנן מהא דפרק ב"מ רבא אנסיה ליה בעידניה בעל כורחו פירוש התלמידים שהיה להם עת קבוע לפניו אנסוהו שהשהה נקביו ואמרינן נמי בפרק הבא על יבמתו דכמה סבי איעקר מפירקיה דרב הונא על ידי שהשהו נקביהם לקטנים ומסתמא לא היו תוקפים ומחזקים כרבא וכהנהו סבי לשהות אלא מחמת כיסופא וזילותא למיזל לצורכיהן מקמיה דרבינו לא חשו לאיסור בל תשקצו והוא הדין בנידון דידן. ומכל מקום קשה הדבר מאד לבדות חילוקים מן הדעת שאינם אפי' רמוזים בתלמוד ופסק הגאונים מהך מילתא.

11. מור וקציעה סימן ג

וצ"ע דאשכחן אמוראי טובא דאנסו נפשייהו ואיעקרו כדאמרינן בפ' הבע"י [יבמות סד, ב], שתין סבי איעקור מפרקיה דר"ה. ורבא דאנסי ליה רבנן בעדניה, פב"מ [שבת לג, א]. ומשום סכנתא לחוד לא קשיא לי, דזמנין סגיאין אשכחן דמעיילי נפשייהו לסכנתא על ד"ת. ואמרו [ברכות סג, ב] אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, ומקיים אדם כי ימות באהל, איברא משום איעקורי הא ודאי קשיא טפי, היכי עבדי איסורא. אף על גב דבלא"ה איכא נמי איסורא דבל תשקצו, לא דמי, דבל תשקצו ודאי לאו להכי הוא דאתי (משו"ה ל"ק נמי מדכתיב [דברים ד, טו] ונשמרתם מאד וגו'), לגופיה אצטריך, ואסמכתא (דרשה שבאה רק לחזק דין דרבנן) בעלמא הוא, לכל מידי דמשקץ, מיהו לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו, משא"כ בסירוס דמייחד לאויה, ואף על גב דלית ביה מעשה בהאי גוונא, אפ"ה אסור דבר תורה. ועוד שמא לא אמרו שעובר בבל תשקצו אלא במשהה גדולים דווקא, שכן בתפלה אמרו כך אם התפלל תפלתו תועבה, לאפוקי קטנים, שתפלתו תפלה, ואפ"ה משום סירוס איכא, ואף דמעצמו מסתרס, איתא לאיסורא, וגם בסריס ובזקן, כדאיתא פ"ח שרצים. וצ"ע.

12. בן איש חי שנה ראשונה פרשת ויצא הקדמה – סעיף א

וכתב רבינו ז"ל בשער המצות פ' שמיני וז"ל, שקוץ הנפש כתיב אל תשקצו את נפשותיכם, וארז"ל מכאן שהמשהה נקביו עובר על לא תשקצו, והטעם יובן, כי ענין אכילה הוא לברר האוכל מתוך הפסולת, והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה נעשו הקליפות, וכתיב וטמאתם את צפוי פסילי כספך וכו' תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כי הם בחי' היציאה של נקב האחור וכמ"ש בענין פעור, ולכן המשהה נקביו שמשהה המותר והקליפה ההוא מלדחותה אחר שנגמר בירורה ועיכולה, הנה הוא משקץ נפשו ממש יותר ממה שמשקץ גופו, ונודע בכל דרכיך דעהו, ולכן צריך שיכוין האדם כונה זו בלכתו לבהכ"ס קודם הכנסו שם כי אסור להרהר שם עכ"ל:

א. המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, בין בגדולים בין בקטנים, אך בקטנים יש בזה עוד חשש סכנה וגם עקרות שיהיה עקר אם משהה. ויש בני אדם נכשלים בדבר זה, ואם יבא לו התעוררות והוא לומד או עוסק בעניניו, אינו קם במהירות וחושב עד שיגמור העסק עוד מעט או עד שיגמור דף הזוהר או המזמור, וזו שטות גדולה דה"ז מצוה הבאה בעבירה, לכך צריך להזהר מאד. וכתב חס"ל ז"ל בשם המקובלים דהמקל בזה מונע ממנו טהרת המחשבה. ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו, צריך להזהר שיהא גופו נקי בכל שעה, וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף ונעשה בריה חדשה:

13. ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן ג – הנהגת בית הכסא סעיף ה

וכן אם נצרך לנקביו באמצע שהוא מוסר שיעור ברבים, או מלמד תורה לתלמידים, וחושש שמא יתבטלו מלימודם מחמת כן, אין צריך להחמיר לצאת מיד לצרכיו. אולם אם היה עוסק בתורה ונצרך לנקביו, אם יודע בעצמו שאינו יכול להחזיק עצמו עד שעה וחומש, נכון יותר שיפסיק ויצא לנקביו מיד. אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור הליכת פרסה, או אפילו אם היה מסופק אם יכול להחזיק עצמו עד שעה וחומש, רשאי להמתין עד שיסיים הענין, ואחר כך יצא לנקביו.