דינים מיוחדים בערב פסח שחל בשבת-תשפ"א

תגיות: פסח
שתפו בפייסבוק
שתפו בוואטספ
שתפו במייל

דף המקורות (PDF מוטמע)

תוכן דף המקורות

כתב בתה"ד סימן קכו

בני בתירה שהיו נשיאים ונתעלמה מהן כשחל ע"פ בשבת, אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו, והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים? אע"כ בשנים מרובות לא חל להם ע"פ בשבת, ונשתכח מהן הדבר אף על פי שהיתה מילתא דצבור כו', כ"ש שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח גם בימיו לא חל כ"כ בשנים מרובות.

תענית בכורות

1.כתב הטור בסימן תע

גרסינן במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות

2.תרומת הדשן סימן קכו

שאלה: ערב פסח שחל להיות בשבת מתענין הבכורות או לאו, ואם מתענין באיזה יום מתענין?

תשובה: יראה דמתענין ביום חמישי שלפני השבת, וכן ראיתי בימי חורפי בספר רוקח. וכן שמעתי דחד מרבוותא רצה להוכיח דלא מתענין כלל ע"ש בגוף התשובה. ועיין בב"י סימן תע סעיף ב שהביא ג"כ חולקים בזה.

  1. שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תע

אם חל  ערב פסח בשבת, יש אומרים שמתענים הבכורות  ביום ה', ויש אומרים שאינם מתענים כלל. הגה: אבל יש לנהוג כסברא הראשונה.

  1. משנה ברורה סימן תע

(ו) ביום ה' – ולא ביום וי"ו כיון שאינו זמנו טוב יותר לדחות על יום ה'. ואם קשה להם התענית ביום ה' משום דצריך לבדוק החמץ בלילה ולפעמים יש לו הרבה חדרים לבדוק ואינו רשאי לסעוד קודם הבדיקה יטעום מעט קודם הבדיקה או יצוה לאחר לבדוק והם יאכלו:

(ז) שאינם מתענים כלל – דבתענית זה שאינו אלא מנהגא כיון דנדחה ידחה:

  1. ברכי יוסף אורח חיים סימן תע

אם חל ע"פ בשבת יש אומרים שמתענין הבכורות ביום ה' וכו'. ומהר"ם פרובינצא"ל בתשובותיו כ"י סי' ע"א כתב דמתענין ביום הששי, והביא ראיות, וכתב שם שכן כתב רבינו מנחם לבית מאיר (הוא רבנו המאירי בספרו מגן אבות ענין כ"ג-הערת המהדיר)

6.בכף החיים ת"ע אות כ' הביא ע"פ סימן תיז אות כא שאין להתענות בע"ש. שכל התענה בע"ש כאלו התענה בשבת

7.בחזון עובדיה עמ' רטז הביא בשם הכנה"ג בספרו פסח מעובין, ובשם כמה אחרונים [פחד יצחק באר משה  ונתיבי עם] שהמנהג שהבכורות מתענים גם בערב פסח שחל בשבת..

8.מצינו בפוסקים שצרפו סברא ראשונה לשעת הצורך או במתענה בשביל בנו הבכור עיין בכף החיים אות כג, ובחזון עובדיה עמ' רטז.

איסור עשית מלאכה

  1. פסחים נ.

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין, מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין.

ובנ:   הכא – מחצות. אי נמי: התם – סימן ברכה הוא דלא חזי, אבל שמותי – לא משמתינן ליה. – הכא שמותי נמי משמתינן ליה

  1. תוספות מסכת פסחים דף נ עמוד א

אור"י בשם ריב"א דמפרש בירושלמי מאי שנא ערבי פסחים משאר י"ט משום דזמן הפסח מחצות ואילך ואף יחיד קאמר התם בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה… פסח אינו יכול להקריבו אלא אחר חצות..

ומשמע התם דמדאורייתא אסורה

ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם. עכת"ד התוס'

וכדברי התוס' שאסור אף בזמן הזה נקטו רוב הראשונים [רא"ש ור"ן, וכן הראב"ד והרמב"ן בהשגותם על המאור]

ומה שכתב שהוא מן התורה יעוין בר"ן מה שחלק, ויש שהכיחו מדברי הגמ' בפסחים נה: שערב פסח קל מחול המועד [שלהרבה פוסקים הוא מדרבנן] וכן הכריע בפר"ח ויעוין בכף החיים תסח אות ב שהביא השיטות.

  1. המאור הקטן מסכת פסחים דף טז עמוד ב

ומכאן אנו למדים שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים במקום שנהגו לעשות עושין לפי המנהג.

  1. מלחמת ה' מסכת פסחים דף טז עמוד ב

ואין הירושלמי אלא נותן טעם על מה החמירו בו תחלה אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום שאפילו נמי בטל דבר לא בטלה גזירה עד שיעמוד בית דין ויתיר שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדאיתא במסכת ביצה ובמקומות אחרים רבים הרבה וכ"ש בזה שאפילו לא היתה תקנה לשם כך הדבר מהני ומועיל לעסקי מצה ומרור ואין ב"ד רשאי להתיר דבר שיש בו נדנוד עבירה ומ"מ לא הותר וזו מתשובת הרב ז"ל צא וראה מה שאמרו בערבי פסחים ברב ששת דלא אכל במעלי פיסחא דקסבר משום פסח ולא שהיה פסח בזמנו מ"מ אפי' בתחלת גזירה נכון הוא ונראה לפי גמרתנו שהטעם אף מפני מצה ומרור שטרחתן מרובה משאר ימים טובים להחמיר בהן קצת וליתן להם חצי שעה יותר כדברי רש"י ז"ל

  1. רש"י מסכת פסחים דף נ עמוד א

כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו, ושחיטת הפסח, ותקון מצה לצורך הלילה, דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר, כדאמר בפרק בתרא /ערבי פסחים/ (קט, א), חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו.

  1. האחרונים דנו לגבי ערב פסח שחל בשבת, וכמה מהם דנו לפי הטעמים הנ"ל שלמ"ד שאוסר מטעם הקרבן מימלא אין מה לאסור ביום שישי שאינו יום הקרבן, אבל למ"ד שהוא משום טרחא יש לאסור עיין בחק יעקב תסח ובברכי יוסף סק"ד ורוב הפוסקים העלו לקולא שדעת רש"י יחידה היא.

אכן במהריל הלכות שבת הגדול יג העלה שמי שרוצה להחמיר יחמיר, וכן בכף החיים אות ג' העלה שהמחמיר תע"ב. ויעוין עוד בברכ"י סק"ד  בה"ל ד"ה מחצות ובחזון עובדיה עמ' קפג

  1. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנא

העושה מלאכה בע"ש ב מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה; יש מפרשים: מנחה גדולה, ויש מפרשים: מנחה קטנה. הגה: ודוקא כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל אם עושה אותה דרך עראי, לפי שעה, ולא קבע עליה, שרי (ב"י בשם א"ז). ולכן מותר לכתוב  אגרת שלומים וכל כיוצא בזה (ד"ע).

  1. משנה ברורה סימן רנא

(א) העושה מלאכה – ופרקמטיא  שרי ומ"מ משמע מהגמרא  דזמן סגירת החנויות הוא קודם זמן הדלקת הנרות ועיין בבה"ל ולקמן בסימן רנ"ו במ"ב סק"א:

(ב) סימן ברכה – מאותה מלאכה שאף שירויח במקום זה יפסיד במקום אחר:

(ג) מנחה גדולה – היינו בשש ומחצה ומנחה קטנה היינו תשע ומחצה והסומך על המקילין לא הפסיד והשעות הם זמניות וכ"ז בעושה מלאכת עצמו אבל פועל הנשכר אצל בעה"ב בסתם איתא בחו"מ סימן של"א דזמנו הוא סמוך לשקיעת החמה ורק כדי שילך לביתו למלאות לו חבית מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק לו את הנר אם לא במקום שיש מנהג קבוע לפסוק מקודם ועיין  במ"א ובס' תו"ש:

(ד) דרך עראי – היינו  אפילו בשכר:

בדיקה וביעור החמץ

  1. פסחים דף מט.

משנה. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו. רבי אליעזר בר צדוק אומר: תרומה – מלפני השבת, וחולין – בזמנן.

גמרא. תניא, רבי אליעזר בר צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא ביבנה, וחל ארבעה עשר להיות בשבת, ובא זונין ממונה של רבן גמליאל, ואמר: הגיע עת לבער את החמץ. והלכתי אחר אבא, וביערנו את החמץ.

  1. רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג

חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת,

ואם נשאר מן החמץ ביום  השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו

א"א הרב ז"ל (לדף מט) לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו ס"ל דהדדי וכן עיקר.+

יש כאן ב' שיטות האם אנו שורפין את הכל ומשאירים רק כדי שיאכל או שמא משארים הכל.

ויעיון ברי"ף מה שכתב ובמחלוקת הר"ן והב"י בסמין תמד מה שנחלקו האם הוא כרמב"ם כראב"ד ע"ש

  1. משנה ברורה סימן תמד ס"ק א

וצריך לברך על הבדיקה וגם לבטל כמו בשאר שנים בליל י"ד [אחרונים]:-שו"ע הרב א חיי אדם קכט ט וכף החיים אות ב

להלכה נראה מדברי הפוסקים שנקטו כדעת הרמב"ם וכן כתב בשו"ע תמד א.

אפית מצות ע"פ אחרי חצות

ידוע דעת הגאונים שיש להכין את המצות בערב פסח אחרי חצות משום דאיתקש לפסח, ויש אף מי אומר שלא יוצאים יד"ח במצה שהוכנה קודם לכן (מעשה הגאונים כד)

ויש לעיין מה עושים בשנה שע"פ הוא חל בשבת, האם יאפו ביום שישי לשיטה זאת או במוצאי שבת.

  1. טור אורח חיים הלכות פסח סימן תנח

כ"כ רב מתתיה ע"פ שחל להיות בשבת דקי"ל מבערין הכל מלפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות..

הלכך אל תאפו מצה אלא במ"ש מפני מראית העין שאם אתם אופים מע"ש אחרים מזלזלים במצות ומקילין בה (דהיינו שיבאו לאכול בשבת מצה ואסור לאכול מצה בערב פסח)

אף על פי שמותר לאפותה מע"ש חזקו והדרו המצוה ואפו במ"ש בזמנה ע"כ וכיוצא בזה השיב ה"ר יהודה הכהן על ששאלוהו מהו לאפות מצות שצריכות בליל ב' מעי"ט והשיב חביבה מצוה בשעתה ויאפו בליל שני

ורב האי כתב מנהג אבותינו לבער חמץ מע"ש ולאפות מצה וגדר גדרו קדמונינו שלא לאפות מצה מע"ש ד)שלא יבא לידי איסור ובמ"ש אופין מצה כתקונה ואנו אין לנו אלא מנהג אבותינו לאפות מע"ש ולא לטרוח בי"ט ולאחר אכילת מצה אלא זריזין מקדימין למצוה ע"כ

וא"א הרא"ש ז"ל היה מבער הכל מלפני השבת ומשייר מזון שתי סעודות ואופה מצות מע"ש ואני ראיתי בברצלונא מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכים למועד מקודם המועד שאם יתערב עמו משהו מחמץ שיתבטל קודם איסורו

רוב הדברים כאן מובאים גם בדברי המרדכי פ"ק סימן תקמג. ועיין ב"י מה שדן בדברים ונביא את עיקר הטעמים שהוזכרו.

ומ"מ רואים שיש ב' שיטות

א.להכין במוצ"ש וטעמם 1)שבע"ש עדיין לא הגיע זמן קרבן פסח, 2)שלא יבאו לאכול המצה בשבת 3)ושלא יחשבו שאפית המצות דוחה שבת 4)שלא יחשבו שע"ש הוא ערב פסח.5)חביבה מצוה בשעתה

ורואים כמה המנהג של אפיה בע"פ היה משמעותי שדחלק מהטעמים נראים בעינינו כרחוקים)

ב.להכין במוצ"ש 1)טורח ביו"ט 2)מאחר אכילת המצה 3)שמא יתאחר באכילת אפיקומן אחר חצות 4)שלא יתערב משהו חמץ, וחמץ במשהו

וכתב הב"י ומנהג העולם לאפות בע"ש

וכן כתב בשו"ע תנח א

 

הנהגות ליום שבת ערב פסח

סעודת ליל שבת ניתן לאכול רגיל-כמובן יש להשמר מפיזור החמץ וודאי במקום שיש ילדים קטנים.

ועצה טובה לאכול סעודות שבת בפיתות וכיוב' שאינם מתפוררות.

הרוצה להמנע מלאכול חמץ בשבת זו- יעיין בהמשך הדברים.

סעודת שחרית

אסור לאכול מצה ביום יד.

  1. ירושלמי פסחים (י,א)

א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה

  1. הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף טז עמוד א

כתב הר"ז הלוי ז"ל דהני מילי משש שעות ולמעלה אבל עד שש שעות מותר דס"ל דבשעת איסור חמץ חיילי איסורי דמצה והרמב"ן ז"ל השיג בספר המלחמות ואמר דסוגיית ירושלמי מוכחת דכל היום כולו אסור. ע"ש מה שביאר המחלוקת.

והרא"ש (ג,ז) כתב כדעת הרז"ה, וה"ה כתב בדעת הרמב"ם (ו,יב) שכל היום אסור

  1. שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעא-רמ"א

אבל  מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר

  1. חק יעקב סימן תעא ס"ק ז

אבל בליל ארבעה עשר מותר, וכן מבואר בר"ן פרק אלו עוברין [פסחים טז, א ד"ה ירושלמי] להדיא, וכן משמעות הירושלמי [שם] והפוסקים והב"ח [ד"ה ומ"ש ומהו], ודלא כמשמעות המ"א [ס"ק ו], וכן כתב גיסי הרב בספרו אליהו זוטא [ס"ק ג]. ובשיירי כנסת הגדולה [הגב"י אות ג] כתב דרבים מקונשטנטינא נוהגין שלא לאכול מצה מראש חדש.

  1. שו"ת רב פעלים חלק ג – אורח חיים סימן כז

ועל שאלה הב' שרוצה לאכול מצה בליל י"ד, הנה מדברי המג"א סי' תע"א סק"ו מוכח דגם ליל י"ד בכלל האיסור, אך הרב חק יעקב כתב בליל י"ד מותר, וכן מבואר בהר"ן להדיה, וכן משמעות הירושלמי והפוסקים והב"ח, וכ"כ באליהו זוטא, וכן הוא באליהו רבא ע"ש, והרב ערך השלחן כתב דבליל י"ד משמע דמותר, וכ"כ הרשב"ץ ח"ג סי' ר"ס, אבל א"ח אות קי"ד כתב דאסור בלילה וביום, וכן משמע קצת מסי' תמ"ד, וכן דעת המג"א, ועיין טעם הרמב"ן במלחמות ע"ש. ומ"ש עיין טעם הרמב"ן במלחמות היינו שכתב הטעם כיון שביעור חמץ בלילה נעשית לו מצה כארוסה בבית חמיו עכ"ל, מוכח דסבר הרמב"ן, אכילת מצה אסור גם בליל י"ד.

וצריך להבין לסברת המתירין בליל י"ד מה טעם יש בזה להוציא הלילה, מאחר דמדמי לה לכלה דאין להנות ממנה אלא אחר ז' ברכות, ובשלמא יום י"ג מרחק טובא מליל ט"ו, והו"ל כשאר ימות השנה דלית לן בה, אבל ליל י"ד הוא סמוך לזמן החיוב, דלילה ויום יומא חדא אינון ושניהם נקראים יום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ונראה דס"ל לא חשיב סמוך אלא שיעור עונה אחת שהוא יום או לילה, וכאשר נמצא גבי נדה דארז"ל חייב לפרוש ממנה עונה אחת קודם וסתה, ואיתא במס' ע"ז דף ע"ו כמה עונה אר"י או יום או לילה, ולכן ס"ל דאין לדמות אכילת מצה בע"פ לבועל ארוסתו, אא"כ אוכלה בעונה הסמוכה לזמן החיוב, מיהו לפי טעמו של הרמב"ן שתלה הטעם בזמן שחל ביעור חמץ הא ודאי דאסור לאכול מליל י"ד, והאי טעמא נראה מסתבר טפי.

והנה מלבד טעם זה דהרמב"ן דמשמע אסור בלילה, עוד יש טעם אחר דיש לאסור בעבורו גם בלילה של י"ד, והוא טעם של תיאבון דהיינו כדי שתהיה המצה אצלו כדבר חדש, ותהיה חביבה עליו באכילתה, וטעם זה מצינו אותו גבי חזרת דאמרו אין לאכול חזרת בע"פ כדי שיאכלנו לתאבון, וכתב הרב ב"ד סי' רמ"ט האי לתאבון שאמרו גבי חזרת אינה משמעות תאות אכילה אלא היינו שיהיה לו כדבר חדש ויאכלנו בחיבה, הלכך כשם שבערב פסח אין אוכלין חזרת כדי שיאכלנו בחיבה כן בליל ראשון של פסח אין לאכול חזרת יותר מכזית של מצוה כדי שיאכלנו בחיבה ליל יום טוב ב'. ובספר פסח מעוכין בסי' קכ"ג כתב המנהג פשוט בין הספרדים דאע"פ שבליל ראשון אין אוכלין ירקות וחזרת זולת מה שהוא חיוב, הנה בליל שני אוכלין כל צרכם, ועיין שם בסי' שכ"ה, הרי שכתב שאין אוכלין חזרת בליל א' זולת מה שהוא חיוב עכ"ד ע"ש, ועל כן מדין החזרת הנז' דקפדי שלא לאכול בליל ראשון הרבה כדי שיאכל החזרת בליל ב' בחיבה, אנחנו למידין לענין מצה מכ"ש שלא יאכל בליל י"ד כדי שיאכל בליל ט"ו בחיבה, דלא גרעה מצה מחזרת בדבר זה אלא אדרבה כ"ש הוא, ודלא כהרב ב"ד בסי' רמ"ט שרצה לשלול טעם זה של תאבון מן המצוה לגמרי דזה אינו דודאי לא גרעה מצה מחזרת, ומאחר דמצינו בחזרת טעם זה ה"ה במצה דאין לאכול בליל י"ד כדי לאכול בליל ט"ו בחיבה שתהיה אכילתה בליל פסח כדבר חדש. ועוד הא איכא נמי טעם הרמב"ן ז"ל שתלה הדבר בשחל עליו ביעור חמץ, ועוד נמי לסברת המג"א ודעמיה האי טעמא דבועל ארוסתו בבית חמיו ישנו על האוכל ליל י"ד, ולכן הגם דחק יעקב ואליה רבא כתבו היתר בזה אין להקל, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.

חזון עובדיה עמ' רס הביא מתוס' רי"ד (צט:) שדוחה לגמרי דברי הירושלמי

מותר לאכול לחם עד שעה רביעית

  1. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף יא עמוד ב

משנה. רבי מאיר אומר: אוכלים כל חמש, ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש.

  1. רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ט

ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה, ח ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית, ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית,

וכן נפסק בשו"ע סימן תמג סעיף א

אם כן יכול אדם לאכול סעודה עם לחם עד שעה רביעית.

סעודה שלישית

ישנם חמש אפשרויות כיצד לעשות סעודה שלישית

נציין אותם ונכתוב את היתרונות וחסרנות בכל שיטה.

ותחילה נבאר את האפשרויות המובאות בשו"ע ורמ"א

  1. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צט עמוד ב

ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך

  1. תוספות מסכת פסחים דף צט עמוד ב

וא"ת ומה לא יאכל אי מצה אפילו קודם נמי אסור כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו ואי במיני תרגימא הא אמר בגמרא (ד' קז:) אבל מטבל הוא במיני תרגימא וי"ל דאיירי במצה עשירה דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה חובתו ואוכלה קודם זמנה אבל מצה עשירה שריא וכן היה נוהג ר"ת

רא"ש מסכת פסחים פרק י

וכן נוהג ר"ת בערב הפסח שחל להיות בשבת שהיה עושה סעודה שלישית במצה עשירה:

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פסחים פרק י משנה א

לפי שהעת הנקרא מנחה הוא שנשאר מן היום שעתים ומחצה. וחייבנו כך לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה, לפיכך מרעיב עצמו כדי שיאכלנה בתאבון. וזה שמנענוהו מלאכול אינו אכילת פת שהרי אין לו אז פת, לפי שאסור אצלינו לאכול מצה ביום ארבעה עשר עד שיאכלנה בעת המצוה, אלא מנעוהו מלהרבות בשאר מאכלות

  1. בית יוסף אורח חיים סימן תמד (ד"ה ומה שכתב וכן)

ואין להקשות יבער הכל מלפני השבת ולא ישייר כלום ובשבת יאכל מצה עשירה דכיון דאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לכל השלוש סעודות לא אטרחו רבנן:

ויעוין אור זרוע סימן רנו שמביא כעין זה לאכול בע"פ שחל בשבת מצה עשירה כל היום ע"ש

  1. בשו"ת יחוה דעת ח"א סימן צא האריך לדון באפשרות זאת והעלה שיברך מזונות אם לא אוכל כדי קביעת סעודה,

אכן בשו"ת הרדב"ז שהובא לקמן וכן בברכ"י תמד ובשו"ת לב חיים ח"ב פח ועוד לא סבירא ליה כן, אכן במאמ"ר מרדכי תמ"ד סק"א ועוד העלו כן שיברך מזונות, וע"ש מה שהאריך

ולענ"ד נראה פשוט כדברי הסוברים לברך המוציא, שהרי זו סעודתו ואין לו לחם אחר ובמק"א הארכנו בזה.

ועיקר הדברים שטעם הדבר שברכת פת הבאה בכסינין מזונות היא לפי שהיא אכילת ארעי, וא"כ שנגדיר את האכילה כקבע ודאי שיש לברך המוציא

ונביא ראיה אחת מדברי הב"י שכתב שלולא שהיה טורח כספי היו מתקנים כך בכל הסעודות, ואם ברכתו מזונות ודאי שאין לעשות כן בשאר סעודות, ולא העיר שצריך לאכול שיעור גדול, וודאי הטעם שמצה אינו אוכל וחמץ אינו אוכל אין לו לחם אלא זה

ומה שישבו כמה אחרונים בדברי הרדב"ז שמיירי בקצת שמןן הדברים צ"ע שהרי אין מערבים מים, וכל המקשים צריכים להיות מימי פירות ודו"ק

  1. שו"ת רדב"ז חלק א סימן תפט

שאלת ממני אודיעך איך אני נוהג בסעודה שלישית כשחל ערב פסח בשבת.

תשובה אחר שראיתי כל הדעות אני רגיל במצה עשירה כשיעור כזית לבד כדי לאכול מצה לתאבון כי לעשות אותה סמוך לסעודה ראשונה אינו נכון כי כשם שהם חלוקות בתפלות וזמנם כך צריך שיהיו הסעודות כל אחת בזמנה וכן הדבר לפי טעם המצוה למשכילים. ולעשות אותה במיני פירות אין זו סעודה לפי שצריך פת ולדעתי שתי ככרות וצריך כוס של ברכה הכלל שלא תשתנה משאר סעודות. ולמלאות כריסו ממצה עשירה לא יאכל מצת מצוה לתאבון. הילכך הנכון שיערוך שלחנו ויברך המוציא על מצה עשירה ויאכל ממנה כזית ויברך עליו ברכת המזון על הכוס. ואף על גב דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הנ"מ מן התורה אבל מדרבנן אפילו לא אכל אלא כזית מברך עליו ויאכל וישתה דברים המגררים את הלב כדי שיאכל מצה לתאבון. [ועיין בברכ"י סק"אשכתב שיאכל קצת יותר מכביצה]

  1. שו"ת יחוה דעת חלק א סימן צא

ג)לענין הברכה על מצה עשירה, הנה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' ע"א) כתב, שאע"פ שעל פת הבאה בכסנין מברך בורא מיני מזונות, מכל מקום אם קובע סעודתו עליה מברך בתחלה המוציא ולבסוף ברכת המזון, אבל שבת קובעת לזה שכל אכילת שבת נחשבת קבע ע"כ. אולם הגאון מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' ע"א), העלה דלא אמרינן שבת קובעת לאכילת עראי של פת הבאה בכסנין לברך המוציא וברכת המזון ע"ש. וכ"כ בשו"ת גנת ורדים (כלל ג' סי' י"א) שאין חילוק בין שבת לחול לענין זה. והסכים עמו מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (סי' קס"ח סק"ה) שדבריו נכונים בטעמם, ושכן עמא דבר ע"ש. ומכל מקום י"ל שבשבת זו שאי אפשר בענין אחר צריך לברך על מצה עשירה המוציא וברכת המזון, וכמ"ש בתשו' הרדב"ז ח"א (סי' תפ"ט) שבסעודה שלישית של ערב פסח שחל בשבת, יש לאכול כזית מצה עשירה ויברך עליה המוציא וברכת המזון ע"כ. ומרן החיד"א בברכי יוסף (סי' תמ"ד) הביא דברי הרדב"ז, וכתב, והנכון שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל מעט יותר מכביצה מצה עשירה ויברך ברכת המזון, שבזה נחשב לקביעות סעודה ע"ש. וצריך לומר שמחלק בין שבת דעלמא לשבת של ערב פסח דלא אפשר בלאו הכי. אך קשה שהרי יש פוסקים שסוברים שסעודה שלישית אינה צריכה פת, ויכול לקיימה בבשר ודגים או מיני פירות. ומרן בשלחן ערוך /א"ח/ (ס"ס קפח) חשש לדבריהם, ופסק, שאם טעה ולא אמר רצה והחליצנו בברכת המזון של סעודה שלישית אינו חוזר, וה"ט משום שספק ברכות להקל. וכמ"ש הבית חדש שם. וא"כ גם לענין קביעות סעודה לא שייך לומר שבת קובעת בסעודה שלישית לברך על מצה עשירה המוציא וברכת המזון, כיון שאין כל הדעות שוות להצריך פת לסעודה שלישית. וספק ברכות להקל.

וכן מתבאר בס' ישועות יעקב (ר"ס תרל"ט) ע"ש. (וכיו"ב כתבנו בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע סי' י"א אות ד', לענין פנים חדשות בסעודה שלישית של שבת). וכן ראיתי להגאון מהר"ח בר דוד אבולעפייא בשו"ת אשדות הפסגה (דף ט"ו ע"א) שתמה על הרדב"ז בזה, שהרי מצה עשירה דינה כפת הבאה בכסנין, ואין לומר שבת קובעת, וכמ"ש בשו"ת גנת ורדים, וכן הסכים להלכה כדברי הגנת ורדים, ושכן מוכח מדברי הראשונים ע"ש. והגר"מ כרמי בס' מאמר מרדכי (סי' תמ"ד סק"ב) דחה דברי הברכי יוסף, ושאין לסמוך על זה לעשות מעשה, כיון שי"ל שאין חילוק בין שבת לחול בדין פת הבאה בכסנין. ואין טעמו מספיק לחלק בזה בין שבת ערב פסח לשאר שבתות השנה. ושכן המנהג פשוט גם בשבת ע"פ לברך במ"מ וברכה אחת מעין שלש ע"כ. ואף על פי שהגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' פ"ח) העלה כדברי הברכי יוסף, ושיש לחלק בין שבת ע"פ לשאר שבתות השנה, ושכן הורה הגאון מר זקנו החקרי לב עש"ב. וכ"כ בשו"ת תעלומות לב ח"א (חאו"ח ס"ס =סוף סימן= ד') ע"ש. (וע"ע =ועוד עיין= בשו"ת אגרות משה סי' קנ"ה). ומכל מקום למעשה נ"ל שהעיקר כדברי המהרח"א באשדות הפסגה, והמאמר מרדכי הנ"ל, שאין לברך אלא במ"מ ועל המחיה. ואף הרדב"ז שכ' לברך המוציא וברכת המזון י"ל דמיירי במצה עשירה שעירב בה מעט שמן או דבש, שלענין ברכת פת הבאה בכסנין צריך שיהיה נרגש וניכר טעם השמן בפהב"כ =בפת הבאה בכיסנין=, ואילו לענין מצת מצוה אפילו במעט שמן שאין טעמו ניכר ונרגש נחשב כמצה עשירה ואינו נקרא לחם עוני. (וע' במג"א (סי' תע"א סק"ה) ובאליה רבה ובפרי חדש שם). וכן מבואר להדיא בדברי מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (ס"ס =סוף סימן= מ"ח) בד"ה ומעתה ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר דברי הרדב"ז, ולא קשה עליו קושית המהרח"א על הרדב"ז. ושו"ר שכ"כ בזכור לאברהם ח"ג (מע' פסח אות קכ"ג דל"ט ע"ג) ע"ש. וכן ראיתי להגאון רבי אליהו מני בזכרונות אליהו (מע' פ' אות ל"ח) שכ' לפקפק ע"ד הלב חיים ושלא זכה להבין דבריו ע"ש. וכ"פ בקיצור בכף החיים (סי' תמ"ד סקי"א). וכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.+

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמד

ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות  או בשר ודגים

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעא

מצה שנאפה כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה  ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה ואסורה לאכלה בערב פסח (מהרי"ב)

 

יחוה דעת א צא

ב)ולענין סעודה שלישית במצה עשירה, הרמ"א בהגה (ר"ס רמ"ד) כתב, שבמדינות אשכנז שאין נוהגים לאכול מצה עשירה, כדלקמן בסי' תס"ב, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בבשר ודגים. וכדלעיל סי' רצ"א סעיף ו' בהגה ע"כ. והנה בסי' תע"א מוכח שגם הרמ"א מודה למרן המחבר שבערב פסח מותר לאכול מצה עשירה. וכבר עמד בסתירה זו בשו"ת חלקת יואב (חאו"ח סי' ט"ז בהערה). וגם הנודע ביהודה קמא (סי' כ"א) כ' דדוקא בפסח עצמו יש להחמיר בדין מצה עשירה, לחוש לשיטת רש"י. אבל בע"פ גם לרש"י מותר ע"ש. אולם בערוך השלחן (סי' תמ"ד סק"ה) כ', שאין הכוונה לאסור מצה עשירה בע"פ, שאין שום טעם בזה, אלא הכוונה שמכיון שאין בני אשכנז נוהגים לאכול מצה עשירה בפסח, ממילא אין מכינים מצה עשירה במיוחד לסעודה שלישית של ע"פ, שאין דרכם של בני אדם לטרוח על מאכל קטן כזה. נמצא שאם יזדמן שיש לו מצה עשירה, כגון בארץ ישראל שגם בני אשכנז יכולים לקבל מצה עשירה מהספרדים שנוהגים בה היתר, שפיר דמי לעשות בה סעודה שלישית אף לדעת הרמ"א. ובודאי שיותר טוב לעשות כן מלעשות סעודה שלישית בבשר ודגים שרבים סוברים שאינו יוצא בהם ידי חובת סעודה שלישית. (וע' במאירי פסחים יג ע"א ובתוס' והרא"ש סוכה כ"ז ע"א ובהר"ן שבת קי"ח ע"א ובבית יוסף ובשלחן ערוך /א"ח/ סי' רצ"א סעיף ה').

יחוה דעת א צא

א)נכון לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת. ויש להקדים סעודה זו לפני סוף שעה תשיעית מהיום,. כדי שיוכל לאכול את המצה בלילה לתיאבון. ואם נתאחר לעשות סעודה שלישית, יוכל לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שיאכל פחות מכביצה מהפת. (דהיינו קרוב לחמשים גרם). ואם רוצה לקיים מצות סעודה שלישית במצה עשירה יברך עליה בורא מיני מזונות ועל המחיה, שספק ברכות להקל +דין עשיית סעודה שלישית במצה מבושלת, הוא ע"פ המבואר לעיל וכ"כ הגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן (סי' תמ"ד סעיף ה'), שיכולים לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת, ושהרבה נוהגים לעשות כן ע"כ..

ומכל מקום אם לא הספיק לעשותה מקודם, נראה שרשאי לעשותה לאחר מכן בפחות מכביצה מהפת. וראיה לזה מדברי התוס' והמרדכי, שכתבו, דמיירי שכבר התפלל תפלת מנחה, שאם לא התפלל מנחה אפילו בשאר ימות השנה אסור לאכול. כדתנן בפ"ק דשבת (ט' ע"ב). (וראה עוד באור זרוע הל' פסחים דנ"ט ע"ב). והרי לא אסרו לאכול סמוך למנחה אלא סעודת פת יותר מכביצה, כמבואר בהדיא בשלחן ערוך א"ח (סי' רל"ב ס"ג), שמותר לאכול פת כביצה לפני תפלת המנחה, כדרך שאדם אוכל בלא קבע ע"ש. ובעל כרחנו שסוברים התוס' שלא אסרו גם בע"פ משעה עשירית ולמעלה, אלא כשאוכל מצה עשירה וכיו"ב יותר מכביצה, אבל בפחות מכן יוכל עדיין לאכול בלילה המצה לתיאבון. וע"ע =ועוד עיין= בשלחן גבוה (סי' תמ"ד סק"ו). ובתשובה כתבנו עוד בזה ואכמ"ל.

מסקנת המשנ"ב

משנה ברורה סימן תמד ס"ק ח

(ח) יקיים וכו' במיני פירות – עיין לעיל בסימן רצ"א ס"ה דיש דעות בפוסקים אם צריך לעשותה דוקא בפת או דסגי ג"כ בשאר דברים ולזה אמר דבשעת הדחק כזה יכול לסמוך על המקילין וע"ש דיותר טוב בבשר ודגים מבפירות. וה"ה דיכול לקיים [א] בתבשיל (כגון קניידליך) אך יש נ"מ דזה אינו מותר רק קודם שעה עשירית והיכא שמקיים בפירות או בבשר ודגים [ב] יוכל לקיים אפילו אחר שעה עשירית אך בכ"ז יזהר שיאכל רק מעט ולא למלא כריסו כדי שיאכל מצה לתיאבון. ועיין באחרונים שכתבו דטוב ג"כ שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים דהא י"א דיוצא בזה ידי סעודה ג' וכ"כ בביאור הגר"א דנכון לעשות כן אך כ"ז אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה[1]

סיבות למה לא מצה מבושלת

גר"א תמד ובמדינות כותב שהוא משום שצריך לאכול מועט וכן כתב בערוך השולחן

כף החיים תעא סק לה מעלה אפשרות שאסור לאכול מצה מבושלת יותר מכזית ומביא משו"ע הרב שמותר.

בשו"ת בית דוד אור"ח רמז כתב לאסור. (ראיה מע"ז כט:)

שו"ת רב פעלים חלק ג – אורח חיים סימן כז

תשובה הרב חק יעקב התיר לאכול מצה מבושלת בערב פסח, וכתב דכן הוא הסכמת האחרונים אך הרב בית דוד בסי' רמ"ז אסר והביא ראיות לזה והשו"ג הביא דברי הרב ב"ד, וכתב דבטלה דעתו מפני דעת האחרונים ע"ש, והרב לב מבין בה' חמץ ומצה פ"י ה"ו דף מ"ו ע"ד הביא דברי הרב ב"ד ודחה כל ראיות שלו, וסו"ד העלה דשרי לאכול בע"פ =בערב פסח= מצה מבושלת וליכא למיחש למידי וברור ע"ש, וגם רבינו חיד"א ז"ל דחה ראיות ב"ד בשיורי ברכה ע"ש. מיהו גם הרב ב"ד לא אסר אלא דוקא אם בשלה אחר שנכנס יום י"ד, אבל אם נתבשלה קודם יום י"ד מותרת, כיון דלא חל עליה עדיין האיסור, וא"כ נידון השאלה שהוא רוצה להטמין חמין דבשלה בע"ש קודם י"ד לכ"ע מותר ואין צורך להאריך בזה.

בחזון עובדיה עמ' רסא הביא מרב שלמה קלוגר (האלף לך שלמה אור"ח שכב) ויוסף אומץ (תשכט) שאסרו, אך דעת יחיד הם

טיגון תלוי במחלוקת האם טיגון בכלל בישול כף החיים תעא לו וחזון עובדיה עמ' רסא

מג"א סק"ב בשל"ה כ' בשם הזוהר שרשב"י הי' עוסק בתורה במקום סעודה שלישית וכ' מהרי"ל והי' ראוי לעשות במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן

 

לחלק סעודת שחרית לשנים

מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמד סעיף א

ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה (ש"ג המרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכל בו[2]):

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצא

זמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן  לא קיים מצות סעודה שלישית

טור אורח חיים הלכות שבת סימן רצא

וזמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו מו' שעות ומחצה ולמעלה ולא קודם הילכך אותם ו)שמפסיקין ז)מסעודת שחרית לחלק לשנים ועדיין לא הגיע זמן המנחה אינן מקיימין מצות ג' סעודות אבל הגיע זמן המנחה יכולין לעשותה מיד אחר סעודת שחרית וכן היה עושה א"א הרא"ש ז"ל היה מברך ברהמ"ז והיה ח)נוטל ידיו ומברך עליהם ומברך המוציא והיה אומר שיותר טוב לעשות כן כיון שנמשכה סעודת הבוקר עד אחר המנחה ואם לא היה עושה מיד השלישית לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה

בית יוסף אורח חיים סימן רצא

הר"ן כתב בפרק כל כתבי (שם) בשם בעל הלכות (שם) דאפילו מפסיק באמצע סעודה ופורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי, אבל התוספות (קיח. ד"ה במנחה) והרא"ש (סי' ה) והמרדכי (סו"ס שצז) כתבו שם שאין זמנה אלא מן המנחה ולמעלה וכן כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק (כ"ט) [ל' אות ו ואות ח]:

 

[ג] וכן היה עושה אדוני אבי ז"ל וכו'. הוא ז"ל כתב בתשובה (כלל כב סי' ד) שכך ראה רבותיו נוהגים וכן הוא נוהג אחריהם ואף על פי שתוספות (שם) כתבו שר"י אומר שאין להפסיק באמצע סעודה משום איסור ברכה שאינה צריכה תירץ הוא ז"ל דכיון שהוא מפסיק לכבוד שבת אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך, וכתב הוא ז"ל בתשובה אחרת (שם סי' יג) שאין לדרוש כן בציבור דכיון שאם אוכל קודם חצות אינו יכול להפסיק אין הציבור בקיאין בזה. וכתוב בתשב"ץ (קטן סי' כא) שמהר"מ בחורף שהימים קצרים היה עושה סעודה שלישית על השלחן מיד אחר ברכת המזון:

רמב"ם הלכות שבת פרק ל

הלכה ט

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת ח במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ט ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים.

מגיד משנה הלכות שבת פרק ל הלכה ט

ומ"ש רבינו ערבית שחרית ומנחה נ"ל שדעתו ז"ל שמצוה לעשותם באלו הזמנים ודבר זה מחלוקת בין הגאונים ז"ל שבעל הלכות כתב שאפילו מפסיק בשחרית באמצע סעודתו ומברך בהמ"ז ואחר כך מברך המוציא וחוזר ואוכל שאר דברים. וכתב רמב"ן והרשב"א ז"ל שלפ"ז לא הוזכרו בחיוב הזמנים האלו גבי הצלה וקערות שאכל בהן כמו שהזכרתי פכ"ג אלא אורחא דמילתא נקט. ובספר העתים האריך בזה והעלה שמצוה לעשותן באלו הזמנים והוכיח כן ועיקר. ונחלקו המפרשים האחרונים אם יכול להשלימן במיני פירות ודעת ר"ת דלא וכן נראה מדברי רבינו

לעיין בגר"א שגם נקט בשיטה זו, לפי דבר הזוהר שאין סעודה שלישית ,לפי שסעודה שלישית רק בפת, ולשלב עם דברי הגר"א ברצא שחייב לחם.

 

 

מג"א סק"ב או בבשר ודגים. פי' אם יש לו בשר ודגים הוא עדיף ממיני פירו' כמ"ש סי' רצ"א([3])

הרב אשר וייס

והנה חידש הגר"ב ז'ולטי זצ"ל (ונכתב במשנת יעב"ץ או"ח סי' ט"ז סק"ה) עצה אחרת,  שיאפו מצות שלא לשם מצת מצוה וכיון דאין יוצאים יד"ח אלא במצה המשומרת לשמה מותר לאכול מצות אלה בער"פ, ורבים חלקו עליו, כמבואר במנחת יצחק ח"ח סי' ל"ז, ויסוד הדברים הוא מדברי המהרש"א ריש פרק  ערבי פסחים שכתב דשמא בצקות של נכרים גרע טפי ואסור לאכלו בער"פ כיון שטעמן כטעם מצה כשרה ואין היכר בינם ובין מצה כשרה.

ובאמת מסתבר להחמיר בזה שהרי הבאנו לעיל שני טעמים שונים בביאור חומרת הירושלמי. לרמב"ם משום היכר, ולמאירי משום תיאבון, ונראה לכאורה דלתרוייהו אסור במצה זו. דלמאירי תלוי הדבר בטעם מצה, ולרמב"ם אפשר דתלוי גם במראה. אך מצה זו שטעם מצה ומראה מצה כשרה יש לה מסתבר דאסור.

ובאמת כבר נחלקו הראשונים בשאלה זו, המאירי והתורי"ד בר"פ ערבי פסחים כתבו להתיר, וכ"כ  הריב"ש בסי' ת"ב ורבינו מנוח על הרמב"ם פ"ו הי"ב מהלכות חו"מ, אך מהר"ם חלאווה בפסחים מ"ט  ע"ב אסר משום סברת המהרש"א וכ"כ התשב"ץ בח"ג סי' ר"ס ובתלמידי הרשב"א שם נסתפק בזה ולא  הכריע.

ואף שיש מקום לטעון דכיון דכל איסור זה אינו אלא מדרבנן, והוי פלוגתא דרבוותא, ספק דרבנן  לקולא, מ"מ בדאפשר כו"ע לא פליגי דלא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה.

ועוד מטעם אחר מפקפק אני בדרך זו, דכבר כתבתי במקום אחר דלכאורה נלענ"ד דגדר לשמה  במצות מצוה אינו דצריך שיהא משומר לשם יציאת יד"ח דכזית ראשון, דהלא רובא דרובא  דמצות הנאפות אינן מיוחדות כלל לשם כזית דחובת מצה ואת"ל דמ"מ כזית מכל המצות עומדת לכך  ומשום כזית זו הוי הכל לשמה א"כ זה תלוי בברירה (ועיין מש"כ בזה בברכת שמואל לגיטין סי' י'), אלא  נראה דגדר לשם מצות מצוה היינו לשם מצות של פסח שמשומרות משום חשש חמץ בפסח למעוטי  בצקות של נכרים וחלות תודה ורקיקי נזיר שאמנם נשתמרו מחמץ אבל לא משום חג המצות כלל. וכן  נראה מלשון הרמב"ם בפ"ו ה"ט מחו"מ "חלות תודה ורקיקי נזיר שעשו אותם לעצמם, אין יוצאים בהם  שנאמר ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאים בה, אבל זו משתמרת  לענין הזבח, ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא  ימכרו יאכל אותם ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה". הרי דכיון דחשב לאכול מצות אלו בפסח  הוי לשמה.

ואם נכונים דברינו מסופקני דאפשר דאף מצות אלו חשיבי לשמה כיון שנעשו כדי להיות כשרים לפסח  ללא חשש חימוץ כלשהו אף שמתכונים בעיקר לאכול אותם בערב פסח, וצ"ע בזה.

ושוב ראיתי שכבר דנו בזה האחרונים, דבשו"ע הרב סי' תנ"ג סעיף י"ד הביא פלוגתת הפוסקים אי  בעינן שימור לשם מצת מצוה או דסגי לשם מצות מצה של ז' ימי הפסח והעלה שכן עיקר. ובחזון איש  או"ח סי' קכ"ד בדף ל"ה ע"א כתב "דאין השמירה חשובה אלא אם משמרה לשם מצה של פסח…אמנם  אם משמרה לאוכלה בפסח בשאר ימים אפשר דחשיב שימור". וע"ע במהר"ם שיק על תרי"ג מצוות  במצוה י' אות ד'. ובמנחת ברוך סי' ע"ב.

ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח סי' ש"פ ובמרחשת או"ח סי' י"א ענף ג' אות ה' שדנו לענין אכילת לחם  הפנים ורקיקי תודה בער"פ, וכתבו שם הסברא דהואיל וא"א לצאת בהם יד"ח מצה, כיון שאינם  משומרות לשם מצת מצוה אין איסור באכילתם וראה בצל"ח פסחים י"ג ע"ב.

שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן לז

 

והעולה מדברי הש"ע ופוסקים ראשונים ואחרונים הנ"ל, אשר מפיהם אנו חיים וכן עמא דבר מדור דורות שלא לאכול שום מצה בער"פ כל היום באין חילוק אם נאפה לשמה או שלא לשמה, [ואף לא מצה של חמץ קודם זמן איסור חמץ בער"פ], ובזה אף דבקונטרס הנ"ל הביא ממאירי ופסקי הרי"ף (פסחים צ"ט ע"ב) שם, ורבינו מנוח על הרמב"ם (חו"מ הי"ב) שם, שכתבו דגם בצקות של עכו"ם, מותרים לאכול בער"פ מאחר שאינו יוצא בהם י"ח, כיון דלא נעשה בהן שימור לשם מצה עיין שם, וזה דלא כהמהרש"א בדברי התוס' שם כנ"ל, אבל חוץ דאותן בצקות של נכרים אף אם טעמן שוה למצה משום שלא נתחמצו וכמ"ש המהרש"א, אבל אולי נשתנו בעשייתן ובשמם, דלא בחנם קרא להם בצקות של נכרים, ולא מצה, וכמו דאיתא בש"ס שם (פסחים מ' ע"א), בצקות של נכרים אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, אלא אף אם יהי' שאלו הראשונים ס"ל דלא כהראשונים ואחרונים הנ"ל, מ"מ כיון שהוכחנו מש"ע ופוסקים שס"ל לאיסור, וסוגיא דעלמא כוותיהו, ומעולם לא נשמע מי שיהין לעשות אחרת, מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע להתיר מה דנתפשט איסורו בכל העולם ח"ו.

 

 

 

 

[4]בחיוב סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אמור [המתחיל בדף פח עמוד א]

ואי נימא די"ד דחל [דף צה עמוד א] להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין, חד בגין מצות ומרורים דבעי ב"נ דישתכח תאיבא וחד בגין פסח והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא ואי תימא בחמרא, חמרא שארי בגין דתאיב (ס"א דגביר ס"א דגריר) לבא אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה, בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא א"ר אבא הכי הוה עביד ר"ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי, בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי קדש ולא מקרא קדש

בית הבחירה (מאירי) מסכת פסחים דף יג עמוד א

ולענין מה שצמצמו בשיעור זה לשתי סעודות ולא הוזכרה סעודה שלישית מפני שסעודה שלישית אינה אלא במנחה ודחויה היא ביום זה מתורת איסור מצה לדעתנו ואף לשיטת האחרים שמתירין במצה דחויה היא מכבוד יום טוב ומה שעושין הרבה בני אדם שאף בשחרית מפסיקין בברכה ועושין מאחת שתים אף על פי שמנהג חלוש הוא ואין השכל מורה עליו מ"מ אין סתירה מכאן עליו שאפשר שבהפסק זה אין צורך להרבות בשיור אלא שמצמצם סעודתו ומפסיק לשתים או שמא חששו שמא ימשך אחר שלחנו ויבוא לידי אסור תורה ומה שאנו צריכים לכך הוא לדעתנו שאין דנין סעודה שלישית אלא בדבר הטעון המוציא וברכת המזון ר"ל פת ומ"מ מקצת רבני צרפת כתבו שאפשר לעשותה בפירות ומיני תרגימא ונסעדים בה ממה שאמרו בשני של סוכה אם השלים במיני תרגימא.

כן ניתן לדייק מדברי הרמב"ם חמץ ומצה ג ג שהביא רק לשייר מזון עד שעה רביעית.

יתכן שסובר שאין סעודה ג' או שסובר לעשות בבוקר

הבדלה

תלמוד בבלי פסחים קב:

גופא, יום טוב שחל להיות אחר השבת. רב אמר: יקנ"ה, ושמואל אמר: ינה"ק, [דף קג עמוד א] ורבה אמר יהנ"ק, ולוי אמר: קני"ה. ורבנן אמרי: קינ"ה, מר בריה דרבנא אמר: נקי"ה, מרתא אמר משמיה דרבי יהושע: ניה"ק…

מאי הוי עלה? אביי אמר: יקזנ"ה, ורבא אמר: יקנה"ז, והילכתא כרבא.

 

רשב"ם

רב ס"ל קדושת היום עדיפא מהבדלה אי נמי דכי מבדיל ברישא מיחזי דהוי עליה קדושת היום כמשוי ולפיכך יין קודם לקידוש כבית הלל (ברכות דף נא ב) דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואחר הקידוש נר והבדלה כשאר מוצאי שבתות שהנר קודם להבדלה:

ושמואל אמר ינה"ק. שמואל סבירא ליה הבדלה קודם לקידוש כדמפרש טעמא לקמיה [קג.] משל דרבי יהושע בן חנניא למה הדבר דומה למלך שיצא ואפרכוס נכנס מלוין את המלך השבת להבדיל ואח"כ יוצאין לקראת אפרכוס לקראת יום טוב לקדשו…

הלכך יין תחלה ואח"כ מאור ואח"כ הבדלה דכיון דהבדלה קודם לקידוש יעשה כל סדר הבדלה כדין מוצאי שבתות דעלמא ואח"כ יקדש.

ומה שאין נותנין האמוראין סימן לבשמים לפי שאין מברכין על הבשמים ביום טוב שהרי גם ביום טוב יש לנו נשמה יתירה כשבת:

תוספות ד"ה רב

לכך נראה דביום טוב ליכא נשמה יתירה והכא אין מזכיר בשמים משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים ויש טעמים לא נכונים וזה הטעם נכון ועיקר.

ובר"ן הביא עוד ב' טעמים (שמא יתלוש, ומנוחה יש גם ביו"ט)

יקנה"ז. יין-כמו כל קידוש. קידוש-מקדים משום הכנסת היום. נר, הבדלה-כמה שיותר מאוחר להוציא את השבת . זמן-שהחיינו בסוף

 

סיכום ההלכות המיוחדות בשנה זו

א.גם השנה מתענים תענית בכורות, וכמו שרוב הבכורות נהוגים בסעודת מצוה

ב.ניתן להקל בהגדרת סיום מסכת וכן במקרים הנתונים במחלוקת אם צריך לצום

ג.מותר לעשות מלאכה כמו כל ערב שבת ויש מחמירים מחצות

ד.הדינים בע"ש מבוארים בשו"ע רנ"א ובנושא כלים ע"ש

ה.יש לבער את החמץ ביום שישי, ולהשאיר חמץ רק כדי אכילה עד שעה רביעית בשבת

ו.מי שמחמיר להכין מצה בע"פ לאחר חצות, גם בשנה זו יכין בע"ש אחר חצות

הנהגת הסעודות

סעודת ליל שבת ושבת בבוקר ניתן לעשות בחמץ, עד שעה רביעית.

ומי שעושה כן יזהר מאד שהחצץ לא יתפורר ועל כן יעשה בפיתות ולא בלחם.

ניתן לעשות את סעודות שבת גם במצה עשירה או מצה מבושלת

מצה מבושלת צריך לדאוג שתבושל כראוי ויבטל ממנה טעם מצה

אם המצה היא יותר מכזית ולא אבדה את תוארה יש לברך עליה המוציא

מצה עשירה צריך להקפיד לעשותה רק במי פירות ללא מים,מלח,סוכר, ויש המהדרין לעשות ללא ביצים ובח"י רגעים.

לגבי ברכת מצה עשירה בסעודה שלישית ברכתה המוציא וי"א שצריך לאכול כדי קביעות סעודה ואחרת ברכתה מזונות

לגבי סעודת ליל שבת ושבת בבוקר יש לאכול שיעור קביעת סעודה.

לכמה פוסקים אין חיוב סעודה שלישית ולכן ניתן להקל בדינה ויעשה בבוקר שתי סעודות עם לחם, ובין אם הספיק או לא יעשה בצהרים לפני שעה עשירית בשר ודגים

אם אוכלה אחר שעה עשירית יאכל מעט שלא ימלא כירסו מהם

מה שנשאר ניתן לכפות עליו כלי ושורפו במוצ"ש. אך עדיף לפוררו בשרותים או לשפוך עליו חומר פוגם ולהניחו בפח

סעודה שלישית יש לעשות בשעה מוקדמת ע"י מצה מבושלת או מצה עשירה.

במצה מבושלת יש להקפיד לבשלה ברמה שלא יהיה בה טעם מצה

במצה עשירה יש פרטי דינים ויש ללומדם קודם עשיה

מי שלא רוצה לעשות סעודה שלישית בשעה מוקדמת יעשה בבשר ואם לא אז בפירות

הבדלה עושים לפי סדר יקנה"ז.

יין, קידוש,נר הבדלה,זמן.

סעודה שניה בערב פסח שחל בשבת-התחיל בזמן היתר והגיע זמן איסור האם צריך לברך על המאכלים

קע"ז ב דברים הבאים מחמת הסעודה, אם מושכים ידהם מן הפת מברכים על הכל (רשב"א במא: חולק) לעיין האם יש לחלק משום שכאן לא סיים את הסעודה.

ב)לעיין מסימן רע"א סעיפים ד-ה שאיסור לא הוי היסח הדעת (ט"ז סק"ה) ויש לחלק משני אופנים א)כשהתחילו לאכול היה ברור להם שאכילתם נמשכת עד שעה זו ותו לא ב)ודאי שסילקו את הלחם אמרו להפסיק לאכול לחם והסיחו דעתם מן הלחם שמבואר בקע"ט בתחילתו שבאמירה הוא מחלוקת ראשונים וי"ל שכאן שאין עוד לחם כולם מודים.

רא"ש איסור אכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא, אבל בפה"ג שהוא קודם הקידוש בשביל איסור שתיה לא הוי הפסק עכ"ל ונחלקו הב"י והט"ז בביאור דבריו

והאם בשו"ע הרב קעז סעיף ו שצריך לברך

לעיין רצט גבי איסור לאכול קודם הבדלה דלא הוי היסח הדעת

יש לעיין בפסקי תשובות סי' קע"ז סעיף י' שהעלה לברך, ובהערה הביא שם מי שסובר לא לברך

והאריך בזה במקראי קודש, ויעוין באתר של הרב אשר וייס שפסק לא לברך ושכן דעת הרב אלישיב והרב שלמה זלמן אוירבעך ע"ש שביאר

מי שקם מאוחר ואם יתפלל לא יספיק לאכול לחם

בשו"ת בצל החכמה חלק ד סימן קעא והמשנה הלכות  ח  סימן קצ – לא התירו לאכול לפני התפילה

[1] משנה ברורה סימן תמד ס"ק יד

וכהיום נהגו בכמה מקומות במדינתנו שאחר התפלה אוכלים מאכלים קרים של חמץ ואחר חצי היום אוכלים תבשילים חמים שעמדו בתנור ושנתבשלו בכלים של פסח ויוצאים בזה סעודה ג':

[2] עיין דברי יציב או"ח קפט בעיקר בסופו שהביא כמה טעמים לא לחלק את הסעודה וכתב שכן נוהג בעצמו.

שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן לט

והנה בכלבו שם הביא אח"כ בשם הר"מ דהי' רגיל לאכול בער"פ שחל בשבת סעודה שלישית על שלחנו בבוקר, ולערב אוכל פירות, כי שמא לא יצא כשאכל סעודה ג' בבוקר קודם מנחה גדולה כפר"ת שפי' דסעודה ג' אינה אלא אחר מנחה גדולה עכ"ל, וזה כדברי המג"א שבבוקר חלק הסעודה לשנים, ואחר מנחה גדולה אכל פירות כמ"ש המג"א, ואולי נתכוון המג"א לזה במה שהראה מקום להכלבו. …

הדר"ג הביא דברי התוס' (שבת קי"ח) והרא"ש, שיש בזה משום ברכה שאינה צריכה, ורצ"ל דהוי חומרא דאתי לידי קולא, ואף אמנם דהמג"א כתב שם (סי' רצ"א סק"ו) (והובא גם במהש"ק סי' תמ"ד סק"א), דיקום וילך וימתין מעט עיין שם, מ"מ בזה לא תיקן הא דברכה שאינה צריכה, וגם בער"פ שהזמן בהיל בודאי יש לחוש לא' מתרתי או שלא יפסיק כשיעור הראוי, או שעי"ז ימשך עד אחר זמן איסורו, וכנזכר בשם הכלבו, ובא"ר שם כתב ג"כ דהוי חומרא דאתי לידי קולא, דאחרי שהביא שם הפוסקים דאינו יוצא סעודה ג' בשחרית, הביא דברי הס"ח (סי' תתס"א) שהובא במג"א שם (רצ"א סק"א), דמי שיש לו ב' סעודות אם יחלקם לג' סעודות לא יהי' לכל סעודה לשבעה מוטב שיאכל ב' סעודות לשבעה, ופי' הא"ר דהס"ח ס"ל דאסור לחלק, ואם מחלק הוי חומרא דאתי לידי קולא, וגם כי מרמ"א ולבוש (סוס"י רצ"א) משמע שלא יחלק, וכן משמע גם משאר פוסקים עיין שם.

ודאתאן מדברי הא"ר דאם נכון לחלק תלוי באשלי רברבי ודעתו נוטה שלא לחלק, אבל בדברי הגר"א הנ"ל מבואר דס"ל דהעיקר כהמג"א לחלק כנ"ל, ובנוגע לברכה שאינה צריכה, עי' בש"ע הרב בקו"א (סי' רמ"ט אות ד') מש"כ ליישב זה, ועי' ג"כ בפנים שם (סי' רצ"א סעי' ג'), אולם בס' או"ז (ה' שבת סי' נ"ב) הביאו בספר דע"ת (סי' רצ"א סעי' ב') מוכח דאס"ל דאין לחלק בשחרית, וכן הביא משו"ת מן השמים (סי' י"ד) שהשיבו לו דאין לחלק סעודת שחרית לשנים, והובא ג"כ בספר א"ר שם, וכן נראה דעתו של הכה"ח שם (סי' תמ"ד אות ה'), ובזה הכרעת הדר"ג מחו' שלא לחלק צודקת, ומ"מ י"ל בזה נהרא ונהרא ופשטי'.

[3] חק יעקב סימן תמד ס"ק ב

[ב] במיני פירות או בבשר ודגים. אף על גב דלעיל סימן רצ"א [סעיף ה] מבואר דיותר טוב לעשות בבשר ודגים מפירות, וכאן כתב הרב פירות תחילה. נראה לי דמשום מצה לתיאבון יותר טוב לקיים במיני פירות, שאינו משביע כולי האי. ועוד, כיון שדרך בבשר ודגים ללפת בו את הפת, חיישינן דלמא אתי למטעי לאכול בו מצה. ובמ"א [ס"ק ב] כתב דגם בערב פסח יותר טוב לקיים אותו בבשר ודגים. ואין זה משמעות לשון הרב כאן

[4] [4] ערוך השולחן אורח חיים סימן תמד סעיף ו

 

ובזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית [שם סק"ב] ויש להבין אטו רשב"י לא היה יכול לקיים סעודה שלישית באיזה מהדברים שנתבארו ונלע"ד ברור דכל זה הוא מילתא יתירתא שהרי בשבת זו בע"כ לא נצטוינו כלל על ג' סעודות כיון שאי אפשר מידי דהוה ליוה"כ שחל בשבת וה"ה שבת ערב פסח לעניין סעודה שלישית דאפילו אם נאמר דאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא מדרבנן מ"מ הא מצינו במצות עשה גמורות שנדחו בשב ואל תעשה מפני גזירות דרבנן כמו שופר ולולב בשבת וכ"ש שנדחה מצוה דסעודה שלישית וכיון שכן בטלה לה בשבת זו מצוה דסעודה שלישית וכיון דסעודה גמורה אי אפשר ממילא דאין שייך למלאותה בפירות או בבשר ודגים שאין צורך כלל בזה ועוד דוודאי גם מן התורה מצוה לאכול הכזית מצה לתיאבון וזהו טעמו של רשב"י שעסק בתורה מפני שאין מצוה כלל בשבת זו לאכול סעודה שלישית

הודפס מאתר מקור משותף