אמירה לגוי בשבת

שתפו בפייסבוק
שתפו בוואטספ
שתפו במייל

תוכן דף המקורות

שבת פרשת ויקהל – אמירה לגוי בשבת

בית יוסף אורח חיים סימן רמד

כתב סמ"ג במצוות לא תעשה סימן ע"ה (כד ריש ע"ד) תניא במכילתא (בא פרשה ט) כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל [המלאכה] מערב שבת מותר ובלבד שיהיה בביתו של גוי כאשר ביארנו בהלכות שבת (יט ע"ג) אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף (חסרה מעשה) [מסרה מע"ש] ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע"כ:[1]

רמב"ם הלכות שבת פרק ו

 הלכה א: אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצווה על השבת ואף על פי שאמר לו מקודם השבת ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.

הלכה ב: גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה, והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת, ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת.

רש"י מסכת עבודה זרה דף טו עמוד א

ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.

רש"י מסכת שבת דף קנג עמוד א

מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי – והרי הוא שלוחו[2] לישאנו בשבת.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכב עמוד א – ב

משנה – נכרי שהדליק את הנר – משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. מילא מים להשקות בהמתו – משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. עשה נכרי כבש לירד בו – יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה נכרי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים.

גמרא. וצריכא, דאי אשמעינן נר – משום דנר לאחד נר למאה, אבל מים – ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל. וכבש למה לי? – מעשה דרבן גמליאל וזקנים קמשמע לן. …

אמר מר במה דברים אמורים – שאין מכירו, אבל מכירו – אסור. הא רבן גמליאל מכירו הוה! – אמר אביי: שלא בפניו הוה. רבא אמר: אפילו תימא בפניו, נר לאחד נר למאה. מיתיבי, אמר להן רבן גמליאל: הואיל ושלא בפנינו עשאו – נרד בו! – אימא: הואיל ועשאו נרד בו. תא שמע: עיר שישראל ונכרים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים – מותר לרחוץ בה מיד, אם רוב ישראל – ימתין בכדי שיחמו חמין! – התם, כי מחממי – אדעתא דרובא מחממי. תא שמע: נר הדלוק במסיבה, אם רוב נכרים – מותר להשתמש לאורה, אם רוב ישראל – אסור. מחצה על מחצה – אסור. – התם נמי, כי מדלקי – [דף קכב עמוד ב] אדעתא דרובא מדלקי. שמואל איקלע לבי אבין תורן, אתא ההוא נכרי אדליק שרגא. אהדרינהו שמואל לאפיה. כיון דחזא דאייתי שטר וקא קרי, אמר: אדעתא דנפשיה הוא דאדליק. אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא. – הדרן עלך כל כתבי.

רש"י מסכת שבת דף קכב עמוד א

בכדי שיחמו חמין – שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת, וכן בכל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו, והא הכא דחימום לאחד חימום למאה, דבבת אחת מחממין, וקתני: אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו, דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו – אסור, ואף על גב דשלא בפניו, וקשיא בין לאביי בין לרבא.

תוספות מסכת שבת דף קכב עמוד א

ואם בשביל ישראל אסור – נראה דאסור לכל ישראל דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו

חדושי הרשב"א מסכת שבת דף קכב עמוד א

איכא למידק בהו והלא המבשל בשבת שוגג לרבי מאיר יאכל והלכתא כוותיה לדעת רובן של פוסקים אלא דלא דרשינן ליה בפרקא (חולין ט"ו א'), וי"ל דשאני ישראל דליכא למיגזר ביה שוגג אטו מזיד דאפילו שרית ליה שוגג מידע ידע דאסור לעשות כן לכתחלה, אבל במלאכות הנעשות על ידי גוי אי שרית ליה בדיעבד אתי למימר ליה דמלאכות הנעשות על ידי גוי קילי ליה, ואף על גב דאי אמר ליה נמי ליכא איסורא דאורייתא, לאו גזירה לגזירה היא אלא כולה חדא גזירה היא וכאותה שאמרו בשמעתא קמייתא דביצה (ג' א').

בית יוסף אורח חיים סימן רעו

כתוב בסמ"ג (ל"ת סה, יט ריש ע"ד) והתרומה (סי' רנב) דאפילו אם קצץ לו שכר על זה אסור ולא דמי לשילוח אגרות (לעיל סי' רמז) דשרי בקצץ דהתם אין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות אבל הכא גוף הישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו וכן כתוב בהגהות אשיר"י בפרק קמא (סי' לז):

חדושי הריטב"א מסכת שבת דף קכב עמוד א

מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. פי' דמשום מעשה שבת ליכא שאין הגוי מצווה על שביתה, אלא שבעבד ואמה הזהירנו הכתוב שלא לעשות מלאכה לצרכנו, וחכמים אסרו אף בנכרי שלא לעשות מלאכה לצרכנו, אבל כשעושה לעצמו מותר

ואף על גב דאמירה לגוי שבות דרבנן, עשו חכמים חיזוק לאסור אף מה שעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל, דאי לאו הא לא קיימא הא, וכולה חדא גזירה היא כדי שלא יעשה אדם מלאכתו בשבת על ידי גוי ונעשה השבת חול.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכט עמוד א

רב עולא בריה דרב עילאי, אמר: כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת. אמר רב המנונא: דבר שאין בו סכנה – אומר לנכרי ועושה.

ערוך השולחן אורח חיים סימן רעו סעיף ב

אבל בכאן אין חילוק אפילו אם עשה לטובת עצמו כגון שנוטל שכר בקבלנות שכל אימת שהישראל יצטרך לזה יעשנה ומקבל כך וכך שכר והשתא כי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד ומ"מ אסור וההפרש הוא דשם מיירינן שהישראל יהנה מזה בחול לפיכך אם הא"י עשה על דעת עצמו לא מיחזי כשלוחו אבל כאן מיירינן שבשבת עצמו יהנה גוף הישראל מזה ולכן אפילו אם לגמרי עשה מעצמו כיון שהוא עשה בשביל הישראל אסור להישראל ליהנות ממלאכה זו בשבת עצמה:

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעו סעיף א – ב

סעיף א

א"י שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו. הגה: ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין (הג"א פ"ק דשבת וב"י בשם סמ"ג וסה"ת) אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' אין בו סכנה, הגה: או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה (מרדכי פ"ק דשבת), מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. וה"ה לעושה מדורה לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו. הגה: מיהו אם עשה א"י בבית ישראל, מדעתו, אין הישראל צריך לצאת אף על פי שנהנה מן הנר או מן המדורה (טור).

סעיף ב

ישראל וא"י שהסיבו יחד והדליק א"י נר, אם רוב א"י, מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' מחצה על מחצה, אסור. ואם יש הוכחה שלצורך א"י מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל, מותר. הגה: י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וע"ל סי' ש"ז.

[1] שער הציון סימן רמג ס"ק ז

(ז) עיין בית יוסף בסוף סימן רמ"ד מה שכתב על המכילתא בשם הסמ"ג, דספוקי מספקא לה אולי הוא דרשא גמורה, ועיין לבוש, אבל מכל הפוסקים משמע דהוא רק מדרבנן. ועיין ברמב"ן שכתב גם כן דנוסחא מוטעית היא במכילתא, וכן הסכים הגר"א בהגהותיו על המכילתא דנוסחא העיקרית היא כמו שהועתק בילקוט, וממילא מפורש בהדיא דאין בו איסור דאורייתא:

[2] שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן פד

כתבתי בחידושי וכן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק, דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה. והסברתי זה בטוב ולא אאריך עתה

הודפס מאתר מקור משותף